גנבו את החסקה
כששמעה את זרחי צועק ’’גנבו את החסקה’’ נחרדה וגופה התכווץ, הודף
את המכה שהידיעה הנחיתה עליה. עד שזרחי חצה בכבדות את הרחבה, שהפכה בגלל השיפוצים
למסלול מכשולים, והגיע אליה, כבר הגתה דרך מוצא עקלקלה, כזאת שתשתמש בהעלמות החסקה
כמנוף לאיחוד בין לבבות, רצונות ואפילו רשויות. כן, למה לא, לחסקה יש ערך היסטורי
לאומי. אסור לה לוותר על חלום, שלה, שלו. יש גם אפשרות לצמצם את מימדיו, ולנסות
משהו חדש, צנוע יותר, נורמאלי. זרחי נעמד מתנשף מולה והסתיר לה את הים. הוא
חזר על החדשה המרעישה משגר כממטרה לאוויר "את שומעת" ו"בני זונות",
תוספות לא רצוניות לקהל שומע ולא נראה. פרצופו הנפוח שיווה לו מראה של צוחק
תמידי, אפילו במקרים כמו עכשיו, כשברור שאין משהו מצחיק בעובדה שבן זונה סילק את
החסקה מתישהו בלילה, והשאיר משוט חסקה ארוך חסר שימוש על גג המכולה. היא לא אמרה
כלום, לא דברי נחמה ולא עידוד, אלא הושיטה את כף ידה לאוויר והוא הניח עליה את צרור
המפתחות. היא פתחה את דלת המכולה שהוסבה בעבודת כפיים של אלון, מנהל המועדון,
למחסן ציוד גלישה וחדר הלבשה. מלבד המדפים על הקיר שעליהם הונחו מספר גלשנים
וסאפים של כמה חברי מועדון שלא התעדכנו במהפכים הארגוניים שהתחוללו, המקום נראה
כמזבלה. לא עברו ימים ספורים מיום שבית המשפט הצמיד הערת אזהרה אישית מגובה בקנס
לכל מי מהמעורבים בניסיון להשתלט על המכולה, פיסה מהנכס המשפחתי של זרחי, שלא יעזו
להתקרב, והמקום הריח עזובה והזנחה. לפתע המקום הגעיל אותה. היא הצטמררה
ומיהרה להתפשט ולהתלבש בחליפת הגלישה שלה, מקפידה לא לגעת בקירות או בציוד הזרוק כאילו
היו מעבירי מחלות. כשסיימה שלפה את הגלשן ויצאה בלי להביט אחורה. זרחי עמד ליד
ז׳וז׳ה שסידר את באסטת התכשיטים שלו, הוא הביט בה בעיני כלבלב מוכה כשנתנה לו את המפתחות
ושאל "כמה זמן תהיי, כי..." הוא לא סיים את המשפט והיא אמרה "הא,
כן, נכון, אתה יודע מה...". היא לקחה ממנו בחזרה את המפתחות, פתחה את המחסן
ואספה את הציוד שלה לתיק. כשסגרה בכוח את דלת הברזל העקומה לא נזהרה ומחצה את כף
היד. היא עשתה את הטעות הזאת כבר קודם ונותר לה רק להתרגז על רשלנותה. הכאב החד
התחלף לזעם, שהתחלף להקלה. כשהגישה לזרחי את המפתחות הרגישה להפתעתה מחוזקת. קול
מצווה בראש זרז אותה ’"לכי לים! מספיק לבזבז זמן על שטויות" והיה בקול
שמחה לאיד נערה פתיה חולמנית, שהאמינה לכל שטות שנאמרה בשנה האחרונה על עתיד המקום.
העירייה הכשירה מחדש את השטח שהפריד בין הטיילת למסלעה,
וערימת אדמה חומה-שחורה, מנוקדת בשאריות צמחי שרך ירקרקים שנשתלו לפני
שנתיים ונעקרו ללא רחם, נערמה בדרכה לחבל הירידה לים שאלון וחסן התקינו בתוך
הסלעים. היא לא התאפקה ועלתה על הערימה, מגביהה עצמה בעוד שלושה מטרים מעל הים
שנפרש מולה. צפונית אליה, משני צידי צינור הניקוז היא ספרה כשלושים גולשים
בתוך המים. יהיו יותר, היא ראתה אותם מגיעים בזה אחר זה סוחבים את גלשניהם, ממגרש
החניה ומחניית האופנועים הלא רשמית בגב בית האצ"ל. היה זה יום הגלישה הראשון
לאחר חמישה שבועות של ים שטוח נטול תנאי גלישה. היה זה שיא מתועד, מגובה בזיכרונם
של זקני הים וותיקי הגולשים, שצוטטו באתרי גולשים ברשת, מטיחים ביטויי איבה
בפוליטיקאים שמזניחים את נושא איכות הסביבה. לה, לאלון ולחבריו זה לא שינה, כי הים
היה מעולה לחסקה והיה לה את הסאפ. אלון הוא שהתעקש שתלמד סאפ. הים בישראל סיפק
תנאים מושלמים במרבית ימי השנה. כשהכיר אותה לימדה יוגה ופילאטיס וגלשה בשביל הכיף.
הוא התעקש שתלמד סאפ כדי שתוכל ללמד ואמר לה "את תראי איך הן ירוצו אלייך,
תעשי להן יוגה, קחי אותן לאנדרומדה". מאתיים מטר דרומית אליה, לכיוון
יפו, ישבו שתי בחורות. היא החליטה לא להתלבט ופסעה לכיוונן. יותר קל היה לה ליצור
מגע ממשי כשבחורה ישבה לבדה, בכוננות מטרידים, מפוחדת ונרגשת מעצמה על שאזרה אומץ
להגיע לבד לים. היא, עם הגלשן והסאפ שלה, הייתה הקלה בשביל שכמותן. לעומת זאת,
כשהן ישבו בזוגות או שלישיות על המסלעה מול הים, השיחה הייתה לרוב פחות אישית
ויותר עניינית לנושא הגלישה, עובדה שתרמה לכך שבפועל, היו לה יותר הצלחות למכור את
עצמה בשיחה קבוצתית. "תחשבי שיש לך עוד ממשק" אמר לה אלון "יהיו לך
שני כלים לעבוד איתן וכישורים שמשתפרים כל השנה בלי קשר למזג האוויר, אז איפה
הדילמה"?
הוא ביטל את הקיק המיוחד שיש לגלשן לעומת הסאפ, ופיתה אותה ללמוד
כלי חדש ולהדריך בשנה הבאה במועדון.
היא לא רצתה לחשוב עליו, ולא יכלה להפסיק לחשוב. היא לא הייתה
מיוחדת ביחס אליו. מהיום הראשון שמועדון הגלישה נפתח היא ראתה כיצד עשרות גברים
ונשים נמשכים לאיש הים המושלם, ששלף והתאים תובנות מתחום הים ומזג האוויר לכל מצב
בחיים.
שתי הבנות נבוכו כשהבחינו שהיא ניגשת אליהן, כאילו תפסה אותן
בקלקלתן. למראה גופן המתפתל בחוסר נוחות על הסלע היא העריכה שהן לא חובבות ספורט,
והגעתן לים ממלאת יותר צורך רומאנטי מאשר פיסי. היא ויתרה מראש, משהו שאלון אמר
שאסור לעשות, חוץ מזה הים באמת סוער ולא בשבילן. הים עולה ועוד מעט רק המקצוענים
יוכלו להישאר. אז למה בכלל הלכתי אליהן חשבה. אלון, תשובת ברירת המחדל, עלתה עם
החיוך שהעלתה, משוחררת ורגועה להציג עצמה "שלום, אני שירי דיין מדריכת גלישה".
שירי הייתה חמודה, נחמדה, ועשתה רושם טוב כמו שהיא יודעת מהבית. היא הגישה כרטיס
ביקור שלה ושל המועדון והוסיפה שעכשיו יש בעיות במועדון אבל זה לא משנה. היא נאמה
את נאום "אתן חייבות לנסות ואם לא בא לכן זה בגלל שטיפת המוח שהעולם הזכרי
עשה לכן מכזה גיל צעיר", ואחר כך צילמה אותן ישובות על הסלעים. האחת, גבוהה
ומלאה עם שיער ארוך, חיבקה בבעלות את השנייה, שהייתה רזה וצנומה ודווקא רצתה לשמוע
עוד. השיחה הסתכמה בעוד לייק לעמוד הפייסבוק שלה, שפתחה כשהרגישה בטוחה מספיק
במיומנות שלה. הרזה חיבבה מטלפון נייד ששלפה במהירות בזק, הגבוהה הבטיחה ללייקק
יותר מאוחר, כי נגמרה לה בדיוק הסוללה. משום מה שירי לא האמינה לה, ועצבן אותה שזה
בכלל מעניין אותה. היא ידעה שהיא חייבת להסתלק לים. היא שאפה אוויר והתרוממה.
"לים יש ת׳כוח שלו". "את חייבת לזכור ת׳כוח שלו,
איך שאת חושבת עליו את באה אליו". אליו, עליו חשבה ואמרה "עליה, אליה
אולי". "מה זה פאקן משנה" הוא ענה כהרגלו "את חושבת משהו
שקשור למים, את הולכת לשתות או לים, בסדר"?
המסלעה עליה ישבו הבנות הייתה גבוהה ולא נוחה לירידה, אך היא
התעקשה לרדת משם ולהרוויח את מבטי ההערצה בראותן אותה נושאת גלשן מרשים מדלגת על
הסלעים, שונה, אישה כמותן, אבל שונה. שירי ירדה עם הפנים אליהן וגבה לים. חלק גדול
מלימוד הסאפ היה לסחוב את הכלי הכבד, לפחות פעמיים ממשקל גלשן, שיכול להיתפס בזיז,
להיזרק מעוצמת הרוח, ועדיין להשוויץ, לא לוותר על פרישת כנפי הטווס. היא נופפה להן
לשלום מלמטה והלכה במהירות לקו המים. היא רצתה כבר להיכנס לים, להיבלע, לא לבזבז
זמנה על תשוקה לילדות פחדניות, על מחשבות מה יהיה, התעוררות נשים ובית הספר לגלישה
וחתירה. היא נענעה בראשה לאפרוני, גבר כחוש עם שיער בלונדיני צרוב מהשמש שרץ
באיטיות, כפות ידיו מאוגרפות, הלוך ושוב במשך שעות. היא פחדה שכשתזדקן תראה כמוהו,
גרסתו הנשית, והכריחה עצמה להישיר מבטה אליו, לא להירתע מהאפשרות. מחשבותיה נמלטו
לשאון הים עד שכמעט נתקלה בצחי שעשה תרגילי חימום לקראת הכניסה למים. עוזרד, כלבו
הנמרץ, בא להריח אותה ונשאר לידה מקבל ליטוף עמוק."מה העניינים, מה נשמע"?
שאל צחי, מותח זרועותיו מעל ראשו, מטה פלג גופו העליון לצד. "גנבו את החסקה"
היא אמרה. "לא"! הוא ענה בתדהמה "מאנייקים, בני זונות" ואז
נמתח לצד השני ואמר "בעצם זה היה צפוי, מה זרחי חשב, שישאירו לו את החסקה?
אכפת לו ממנה? ראית איך המחסן נראה"? "כן" היא ענתה "נורא.
אתה נכנס"? היא הניחה את התיק שלה ליד קערת המים של עוזרד ורק אז הבחינה
שהתחדש. "...מה זה גלשן חדש"? היא הניחה את הגלשן שלה על החול צמוד
לגלשן החדש שלו, להשוות. שני הכלים שימשו לאותו מטרה אך שלה היה ישן, ארוך, רחב
ומצולק ושלו חדש, צר, קצר ובטוח שלא מסין. "דנדש מהוואי" צחי אמר. אלון קרא לצחי "הדנדש" בגלל
שתמיד היו לו דברים חדשים. דנדש היה הלקוח הראשון שביטל את המינוי למועדון והוציא
את הגלשן שלו מהמחסן. הטענה של דנדש הייתה שלמרות שאין מצב שמישהו מזיז את הגלשן
שלו ממדף האחסון בלי רשותו, כן היה מצב והוא פורש. אמיר התחנן בפניו שלא יבטל את
המינוי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותו משתמש בביטוי "בשביל הכבוד של
אלון", והיא זוכרת שצחי הביט באמיר ובה ורק אמר לו ’"אתה קרוע. מה הקשר.
בשביל הכבוד, אני אבוא לשתות בירה" והגיע רק לבירה בימי שישי. אמיר וחסן היו
שני העובדים הערבים של המועדון. שניהם העריצו את אלון. אמיר שנא ערבים. משתי בירות
ומעלה נהג להכריז בקול רם על אהבתו ליהודים ושנאתו לערבים. קולו החזק גבר בקלות
על מערכת ההגברה ויצר אי נוחות בקרב הלקוחות היהודים, הרבה יותר מאשר אצל
ערביי יפו, שהגיעו למקום יותר ויותר. מדי פעם ניהל חסן ויכוח עם אמיר לגבי
השם ׳אמיר׳. אמיר סירב להודות שזה לא שמו האמיתי אלא שם מומצא עבור היהודים,
שיהיה להם נוח. לה היה מאוד נוח עם אמיר. לעומת חסן, שהסתפק בהעלאה והורדה של ציוד
השיט שהם השכירו מהמחסן לחוף, אמיר, יליד ירושלים המזרחית, היה תאב ללמוד. כשהתברר
לה שהוא ממש רציני ואין לו שום עניין בלהתחיל איתה, נהגה להיכנס איתו למים
ולהשגיח עליו. פעם, כשעלתה מהחוף למועדון לדבר עם תלמידה לשעבר שבאה לברר על חידוש
הלימודים ולא שמה לב אליו, נאלץ אלון לחתור עם החסקה לעומק כדי לשלוף אותו מהמים,
לאחר שהים סחף אותו ואת הסאפ. אלון קשר את הסאפ וסירב להעלות את אמיר לחסקה. הוא הכריח
אותו לשחות אחריו, להראות לאמיר שהוא כן מסוגל.
בתוך המים נרגע כל גופה. היא עקבה אחר דנדש. הוא סיפר בגאווה לא
מוסתרת, לה ולעוד גולשים שבאו להתפעל, שהגלשן שלו לא נצבע במברשת אוויר כמקובל אלא
צופה כפארקט, בשכבה עדינה של כפיסי עץ הלחם, שמגזעו יוצרו לוחות הגלישה המקוריים
בהוואי. סגנון עיצוב הגלשן שלה היה חללי, גלקטיקות בין כוכביות, סגנון משנות
השבעים שהתחלף עם השנים למשבצות דמקה, צינורות חד צבע, תבניות קעקוע מאיי
הפסיפיק ומריחות צבעי ניאון, הסגנון שהיה באופנה עכשיו. גובה הגלים עלה. כשדיברה
עם זרחי, הגובה לא עלה על מטר ועכשיו הגיעו הגלים למטר וחצי, ובמגמת עלייה. הנחשול
היה חמש כשהיא יצאה מהבית, אבל ברור היה לה שעכשיו הוא עובר את השבע. אולי שבע
נקודה שלוש, רוח צפונית מערבית, וכיוון גלים מערבי. חום הים היה עדיין קצת מעל
לעשרים מעלות, קר מדי בשבילה שתהיה בלי חליפה אבל כמחצית מהבחורים היו ללא חליפות
או בחליפות דקות. היו כארבעים גולשים בתוך המים, ולפי תנועת האופנועים שזרמו
מהכביש, שנגלה לפניה כל פעם שגל תחתיה התרומם, כדאי לה להתחיל לפני שיהיה
צפוף. היא הביטה לראות את, מי היא מזהה. מהקבועים, שבשלב זה היו כמחצית מאלו שבמים
היא הכירה את כולם לפחות ברמה של "שלום שלום". היו הרבה יתרונות בלהיות
בחורה בתחום הזה. עדין לא רבו איתה על גל, אם כי היא זאת שהייתה על פי רוב מוותרת.
מרחוק, צפונית לצינור, היא ראתה את הילה. היא זיהתה אותה מרחוק גם אחרי שהילה גזזה
את רעמתה הג׳ינג׳ית. היא נופפה לה לשלום למרות שלא האמינה שתראה אותה. ואז היא
ראתה את הגל מתקרב. היא זיהתה אותו כמו שזיהתה את הילה. "אהבה ממבט ראשון"
קראו חבריה לתחושה הזאת, כשאתה מזהה ולוקח בעלות על גוש המים שמתקדם אליך, ורק
אליך. היא התחילה לחתור קדימה. דנדש גם הבחין בגל והתחיל לחתור. לא שינה לה כלום,
היא ידעה שהוא שלה, רק שלה, והיא תתאבד עליו כדי לקחת אותו. המים התרוממו. מזווית
עיניה היא ראתה שתוכל למשוך את ההחלטה לאיזה כיוון לתפוס אותו עד לרגע האחרון. הנה
זה בא. היא נעמדה ללא בעיות כשרגל שמאל קדימה. לצידה היו עוד שלושה גולשים שהתקדמו
לצידה ולעברה. ואז, לראשונה בחייה, בלי שממש התכוונה היא ביצעה נפילת אוויר יזומה,
מעבירה את משקלה בהילוך איטי, כאילו יש לה את כל הזמן בעולם ומבצעת שיפוע חד בעודה
מתרוממת באוויר. קפיצתה ריסקה את ההתקדמות הגולש הקרוב אליה שנבהל משינוי
הכיוון הפתאומי. יותר מאוחר, כשהוא ביטל את ההתנצלות שלה במשיכת כתפיים ואמר
"סחטיין על הביצוע" היא חשבה שאולי קצת הגזימה והיה מקום ליותר זהירות. "שטויות"
גערה בעצמה וחזרה על משפט אלון קלאסי "אין שכל אין דאגות". ככל שמערכת
היחסים בינו לבין זרחי השתבשה, כך חזר אלון על "משפטי אלון" ויצא למסעות
ארוכים על החסקה, מתיש את עצמו מדי יום בחתירה מערבה לשמש השוקעת. "בטוח אלון
מעורב בגניבת החסקה" שמעה מאחוריה את דנדש "שטויות" אמרה "אני
זזה לצד השני". היא חתרה בכוח, מסרבת לקבל השערתו. בעזרת הזרם היא הגיעה
במהירות אל מול בית האצ"ל. היא נמנעה לגלוש שם, בגלל הסלעים באזור ההוא, אבל
רצתה לגעת בהילה. היא ראתה אותה ליד החוף ולא ידעה אם היא מתכוונת לחזור פנימה לים
או יוצאת לחוף. דווקא התאים לה להסתובב איתה כנערת חוף, לצעוד בקרקסיות על החוף
ולמשוך תשומת לב בהנאתן הילדותית. לא היה לה סבלנות להמתין ולראות לאן מועדות
פניה. היא ראתה גל מתקרב, לא מושלם אבל לעזאזל, היא תעשה אותו מושלם. היא התרוממה
עליו בקלות. הגל בא ונשבר בשני הכיוונים כרוב הגלים באזור אך הוא סחב הרבה חול
שהיקשה על ירידה מסודרת ודרש אופטימיות. משמאלה היו בועות קצף לבן מזרמי הגלים
החוזרים שהרתיעו אותה והיא משכה ימינה, לאזור הסלעים. ככול שהתקדמה לכיוון החוף
איבדה את יציבותה. עכשיו קלטה שהיא מוקפת בועות, דגל אדום למים רדודים. "אני
יכולה" חשבה, אבל איבדה קור רוחה ונטשה לצד ימין. כאב חריף הגיעה מרגלה. היא
נתקלה בסלע. היא צללה, מאפשרת לגל אחריה לעבור, מושכת את הגלשן שקשור ברצועה אליה.
הגלים באו בזה אחר זה. היא נתקעה במקום הכי גרוע, באמצע מסלעה תת-ימית, מים רדודים
בגובה פחות מחצי מטר ורגל מדממת. שירי הרימה ראשה מהמים רק כדי לנשום, וראתה את
הילה יוצאת החוצה. לא היה מצב להנאה ילדותית עם רגל מדממת. זין, היום זה לא היום
שלי חשבה וצללה, שוחה פנימה לים.
