נטאשה נטשה

שריקה ראשונה. אני באמצע קקי. לא יכול לזוז. רע מאוד. בעלי סופר שריקות, מהשלישית מכות. אני כורע תחת ענפי הבוגנוויליה הסגולה שמפרידה בינינו לבניין גבוה מאחורינו. בנייתו הושלמה בסתיו. הקבלן שמפחד ממני מנסה למכור "נאות פלורנטין" לזוג צעיר. אני רואה אותם מציצים מעלי כלפי ערימות הזבל וקקי חתולים על גגות החצרות הפנימיות של הבניינים בהמשך הרחוב. עוד שריקה. אני בצרות. הוא מפחד מהפקחים שמסתובבים ונותנים דו"חות. זהו, גמרתי ושועט הביתה.  ענבל ואפס, זוג השכנים מהדלת ממול, מאטים אותי, חוסמים את המדרגות.  אני מטפס על רגלי האפס שעולה בכבדות אחרי ענבל, השכנה שהכי אוהבת אותי. היא מחזיקה כלוב. האפס מנסה ללטף אותי. אני מתחמק ממנו. ענבל אומרת "תראה רוקי, הבאנו לך חברה".  אין לי זמן. אחר כך. בעלי יהרוג אותי.

"פאק, אתה שיחקת עם זה", רונן בעלי מרים מהשיש חפץ. לא זוכר מהו. אני עדין מתנשף מהריצה. מהחפץ נמשך פתיל. נזכרתי. אני בצרות. עכשיו הזמן לסגת. "אני יודע שזה אתה יא מאניאק" קולו מסתלסל מעלה. ידו ממששת חוט חשמל שחור, מוצאת חורי נשיכה מן הסתם. קורה, לא התאפקתי. "בוא הנה!" אין מצב שאני בא. "בוא הנה, יא זבל בוא הנה קוסאמאק. מאיפה באתָ אלי.. אני.." אני נמלט מהמטבח במהירות. מהסס לשנייה לגבי כיוון הבריחה. יש לי שתי אפשרויות, לגג או למרפסת. בגג אין מחסה. כמו שבעלי נשמע, החפץ הולך לעוף עלי. "בוא הנה כשאני קורא לך, למה אני הולך לזיין אותך". הוא בעקבותיי? "הפעם אני נשבע לך אני מחזיר אותך יאקושלאמאמאמאשלך, לך תתחבא כלב פחדן". בדיוק מה שאני עושה. לא לוקח סיכון ומתחבא בפינת המרפסת, מאחורי קקטוס בשרני ענק. לשם, בעלי יכול להגיע רק עם מקל. אני מתכווץ ושוכב. יש תנועה מעלי.  אולי הוא עלה לבאנג בוקר בגג ונתקע שם. הכי טוב לי. בקומת הרחוב, לצד בית הכנסת מולנו, משוחחים מספר מזוקנים. אחד שונא אותי, שני לא, היתר לא מזוהים.  לפעמים, כשבעלי קם מוקדם, המזוקנים מזמינים אותו אליהם. מלמטה הם  קוראים לו "צדיק, בוא כבד מורשת אביך, עשה מצווה ותשלים מניין".  והוא, שאביו ממקימי בית הכנסת הקטן יורד אליהם. אני רואה אותם מניחים כובע על ראשו ונעלמים מבעד לדלת. המזוקן ששונא  אותי מצביע לכיווני. מה עשיתי? אני מתכווץ. אני שומע את ענבל, קוראת ״נטאשה, נטאשה, איפה את, בואי, אל תפחדי״. נטאשה?

המזוקן מלמטה צועק ״היא טיפסה על המרזב״, מי? בזהירות אני יוצא ממחבואי וסוקר את השטח. מעל חומת הלבנים האפורה שמפרידה בין המרפסות מזדקרים שיערה הקצר של ענבל ושיערו הארוך של האפס. צווארי שניהם נשואות מעלה.  ״נטאשה בואי, תרדי״, האפס מצווה,

 ״אל תפחדי״ משדלת ענבל. אני מביט למעלה, מסתנוור מהשמש, גוש שחור זז. גם אני זז. התנועה מתקרבת אלי ררררררררררררר... ואז צרחה

 "הצילוווווווווו, רונן, רונן, רונן". גוש שחור קופץ. אבוי, חתול... לא יכול להיות! האפס שונא חיות החתול מפספס אותי ונוחת על הקקטוס. האוץ'. לא יכול להתאפק ועם הפה אני תופס ברגל החתול ומושך מהקקטוס. חתולה זקנה. איך היא הגיעה לפה?

"עזוב!.. עזוב!" קול בעלי מצווה. כרית רגל מחוספסת תקועה לי בשן.

"כן,יופי, לפתוח את הפה" בעלי אומר לי. "זה בסדר" הוא צועק להם.  "תראה מה עשית, כל מקום אתה עושה נזק".

לא רונן..רוקי הציל  אותה", ענבל מצילה אותי תוך כדי דילוג מעל הגדר שמפרידה בין המרפסות. היא לובשת שמלה צהבהבה חיוורת, ברדס ירוק לימוני, וכובע עם פונפון מתנפנף שגורם לי קצת לקפוץ אחריו. היא מחליקה "טובהטובה" קטנה עלי, מתיישבת ליד החתולה ומתחילה לבכות. מצוין לי כשבנות דומעות אצלנו. דפיקה בדלת. בעלי וענבל מחליפים מבט. צלצול קצר. ״האפס״ מסנן בעלי, ושנינו ניגשים לדלת. האפס נכנס לבוש חליפת ריצה  ונעלים בצבע כתום זרחני.

 ״מצטער על הבלגאן״ הוא אומר לאוויר, מתקדם למרפסת ונעמד מעל ענבל שמעבירה את ידה מעל הגוף חסר התנועה שמוטל לרגליה.

״אל תדאגי, הוא בטח בהלם מהנפילה, יהיה בסדר".

 "זאת היא, היא, נטאשה", ענבל עונה במהירות. "מה בסדר? תראה אותה". ידה מעל קוצי צבר שנעוצים בפרוותה הדלילה של החתולה. כוכב לבן במרכז פניה, טיפת דם ניגרת מפיה, החתולה בקושי נושמת. מתקרב אליה לראות מה שלומה, "לאאאאאא" שמעתי את קולו של האפס. למה, מי אתה שאשמע בקולך. נהימת "רוקי" מגרונו של בעלי, שחזר למרפסת עם בקבוק מים, מזיזה אותי. הוא רוכן, שופך לקערית ליד החתולה, מוזג גם לענבל ונכנס לדירה. אני אחריו. הוא בא, הולך, מביא ומחזיר שמיכה, מגבת וכרית. נצמדתי לדלת ההזזה, משם רואים. הבטתי על ענבל שנמצאת בגובה שלי כמו שאני אוהב. האפס עדין מעליה. בעלי מביא את כל ארגז התרופות. מייד כשהגעתי אליו חליתי. קיבלתי חום גבוה ושכבתי ליד התנור רועד בגיגית פלאסטיק. במרכז הסלון עמד ארגז התרופות. בעלי ישב לידי כל הלילה, מעביר מעלי את ידיו, נוהם לעצמו או מסדר ללא הפסקה את הארגז.

"טוב, מה עושים" שאל האפס בחוסר סבלנות. "פשוט קבעתי לרוץ עם דודי". בנימה מסבירה הוא פונה לבעלי " ביום שישי יש לי מרתון".

"צריך לקחת אותה לוטרינאר דחוף" אומרת ענבל בקול רועד. היא מטבילה שולי שמלתה בקערת מים ומלחלחת את שפתי החתולה.

 "אני לא חושב ש.." התחיל להגיד האפס אבל ענבל הביטה עליו מלמטה ואמרה לו "לך. זה בסדר. אני אסתדר. אנחנו נהייה בסדר."

"בטוחה? טוב, הנה המפתח, נעלתי, אני זז. אתם תסתדרו?" הוא הביט אל בעלי שזיפזפ בין ערוצי הספורט בטלוויזיה במהירות והתעלם ממנו. "וואלה, תראה, משדרים חי את המרתון בטוקיו" האפס לא הצליח לסחוט תגובה ונעלם. נשארנו ארבעה.

"בוא ניקח אותה לוטרינאר" בעלי אמר, התיישב לצד החתולה וניסה לשלוף קוץ באצבעותיו. "יש פינצטה. יותר קל", הוא עלה למקלחת בקומת גג וחזר עם אחת שבורה. נזכרתי שיש אחת נגד פרעושים שהוא שומר בקופסה של הציוד שלי והתחלתי לנבוח. "שתוק סטופידו, מה אתה נובח, גם ככה כמעט הרגת אותה". השתתקתי. ידעתי שהוא עדין חושב שאני קשור למה שקרה לחתולה.

 "איך אמרת קוראים לה?"

 "נטאשה" ענבל ניגבה את לחייה וליטפה אותי. "מה פתאום, הוא הוציא אותה מהקקטוס".

"אההה....את לא מכירה אותו. הוא מפגר רודף חתולים, רוצה עוד מים?" הוא תמיד מציע מים לבחורות. החתולה והיא עדין לא נגעו במים. לא יכולתי להתאפק ונבחתי לו באוזן כמו שהוא שונא. הוא לא יעז להרביץ לי לידה. "המרפאות בשכונה סגורות בשבת. בחוץ יש אחת. יש לך סל, משהו לקחת אותה?"

 "כן", היא עונה וקמה "אני אביא, זה כאילו..בסדר מצדך לקחת אותי? אני יכולה לבד.."

"אין בעיות" ענה לה בעלי, שולף קוץ אחרי  קוץ מהפרווה הדלילה. ליוויתי אותה לדירה שלה. הדירה מבולגנת מלאת ספרים,  ניירות ובגדי גבר מפוזרים בכל מקום. אצלנו ממש לא כך. בעלי שונא אי-סדר.

מהמרפסת ראיתי אותם מכניסים את הסל לתוך המכונית שעמדה ליד בית הכנסת, מעדכנים את המזוקנים, את שומרת חתולים המשופמת שפיזרה אוכל על המדרכה, ונוסעים. המשופמת ניצלה את ההזדמנות להתלונן בפני המזוקנים על המתח הנפשי שהנביחות שלי מעוללות לחתולים. כשהחשיך, שניהם חזרו ללא החתולה . בעלי  פתח לי ויצאתי לעשות פיפי.רצתי קצת אחרי ג'ניפר, דנית ענקית וג'ורג', פודל שלוש רגליים שרץ יותר מהר ממנה. הם עברו לגור בקומת הגג של הבניין החדש. זוג בעליהם מעריצים אותי על שאני יורד לבד למטה. עליתי לאחר שריקה ראשונה. שוב נתקלתי באפס שירד בדילוגים. יותר מאוחר שמעתי אותו צורח בקול רם מהמרפסת ״לא, אני לא מוכן, איך הגענו למצב הזה בכלל. כמה אמרת הם רוצים ליום אשפוז?, אין מצב, אין מצב, מאיפה יש לנו. היא הרי בכלל לא שלנו״.

בלילה התהפך בעלי במיטה וקם מוקדם. הוא הביט בזריחה, סירב להשלים מניין למזוקנים, חיפש מה לעשות, הזיז את הקקטוס במרפסת, השקה עציצים, עלה וירד כמה פעמים מהגג למחסן/נגריה הקטנה שלו בקומת הקרקע ובסוף התיישב במטבח. שם הוא שתה קפה בוץ ותיקן את חוט חשמל של מצנם. "תראה איך אני צריך לתקן אחריך", הוא דחה אותי בזעף כששמתי ראשי עליו. כשבאות אליו בחורות, הן תמיד מגיעות מחדר השינה למטבח לבכות. אני בא ושם ראשי עליהן. אז הוא בא, מציע להם מים, מתיישב לצידן וכששניהם מלטפים אותי הוא מסביר להן ש"זה לא אשמתן, ושהוא פשוט לא יכול להירדם כשיש עוד גורם במיטה, ושהוא דפוק וניסה כבר הכול". ואז הוא מביא אותי כדוגמה למישהו שאסור לו להיכנס לחדר השינה. אני תמיד  מקבל המון ליטופים מצידן. ראיתי שפרצופו מתעוות כששמע את האפס סוגר את הדלת בטריקה ויורד  עם אופני הספורט שלו, שהוא אסר עלי אפילו לרחרח אותם. כעבור כמה דקות  יצא בעלי למרפסת והתחיל לצבוע מעקה. הוא תמיד עושה משהו. ענבל יצאה למרפסת. לא יכולתי לשמוע מה הם מדברים, אבל הוא נהייה נחמד אחר כך. כשצִיפָּה עם בִּידי, מהרחוב הראשי בשכונה, עברו מתחתינו, בעלי סימן להן שאנחנו מצטרפים אליהם. כשירדתי, בידי התחילה לנבוח עלי כרגיל. "די, די בידי, אי אפשר ככה, מה את רוצה ממנו, מה הוא עשה לך?" בידי, נראית כמו נטאשה רק הפוך: שמנה, לבנה וכוכב שחור על המצח. בידי מעולם לא סלחה לי על האפשרות שציפה שקלה לקחת אותי אליהם ככלב נוסף. לאחר מספר ימים קשים עם בידי, שחשפה שיניה נגדי ולא הפסיקה לגרגר מעלי, נכנעה לה ציפה והכריחה את בעלי, שעדין לא התאושש ממות כלבו האהוב רינגו, "להתגבר ולא לתת לטראומת האובדן להכתיב המשך חייך". היא  שמה אותי, "גור קטן, חמוד, מי יכול לנטוש אחד כזה" אצלו."רק את היית מסוגלת לעשות לי את הטריק הנבזי הזה", בעלי חוזר ואומר לה. כבת כיתה שלו מימי הבית ספר, ציפה ידעה איך לגרום לו "לרדת מהכורדיות שלו ולזרום. ולהיות נחמד כמו הכלבים אצלנו בגינה. ותמיד להגיד שלום כשכלב חדש מגיע". למרות זאת, ציפה לא הצליחה לשכנע את בידי להפסיק לחשוף שיניים מולי. בעלי לקח את המצלמה ובדרך לגן צילם ציורי קיר לאוסף שלו. מצב רוחו היה מרומם. הוא אפילו הסכים לצלם את ציפה ובידי ליד ציור קיר ואמר שהוא ימסגר לה אותה. "ברוך השם, סופסוף תמונה שמישהו יראה, לא כמו.." היא התכוונה לאין ספור תמונות ציורי הקיר שהוא מצלם ולא עושה איתן כלום. "אתה כזה עקשן, כמו בידי, די בידי מספיק, תראי את רוקי איזה כלב טוב".

בספסל הגינה עדכן אותה בעלי באירועי אתמול. הוא איבחן את נטאשה כ"צפונבונית בעייתית ויש את עניין הגיל".  ציפה הציעה להתייעץ עם דוקטור יעל, חברה שלה, שפתחה מרפאה חדשה בשכונה. "כן, היעל הזאת", ציפה הזכירה לו. "זאתי שכשהייתה סטודנטית, גם לה לא נתת להישאר במיטה, אתה חושב שהיא לא סיפרה לי. אני סומכת עליה שהיא עסוקה מספיק בשביל לא לזכור לך... אולי".

אחר הצהריים ענבל נקשה על הדלת. נבחתי משמחה והיא חיבקה אותי. בעלי הפתיע אותי ואמר לי לבוא איתם. ”את מבינה" בעלי אמר לענבל בעודו חונה במקום אסור, "על רינגו יכולתי לסמוך שאם יגיע פקח הוא יצביע על הפתק שאני כבר חוזר. הוא היה מסוגל לנבוח את מספר הנייד על הפתק, נשבע לך, היה לו  אפילו צליל לאפס של האפס חמש שתיים" והוא חיקה יבבה חנוקה ואז חמש פעמים האו ושוב פעמיים האו. היא צחקה. צליל צחוקה הזמין שיתוף. בעלי חייך, פנה אלי במפתיע ואמר "עכשיו אתה". נבחתי פעמיים בקול רם ושניהם צחקו. כשהם חזרו מהמרפאה, סבר פניהם היה חמור. בעלי החזיק את הסל וענבל החזיקה שקית שקופה עם צינור שהשתרך לתוך הארגז. הם היססו ובסוף שמו אותי קדימה. ענבל התיישבה עם הסל במושב האחורי. בעלי חיבר את השקית למשענת הראש במושב. במקום קוצים היו על החתולה כתמי יוד אדמדם. לרגלה האחורית חובר פרפר ואליו חובר צינור לשקית. החתולה נשמה בכבדות. ענבל התכופפה והניחה מצחה על הכוכב הלבן הדהוי. "לא הייתי צריכה להביא אותה", היא מלמלה. "שטויות", בעלי ענה ברוגז, "אפשר לחשוב מהן הברירות שהיו לה או לך. שיזרקו אותה לרחוב, חתולה ששלוש עשרה שנה לא יצאה מהבית. היא לא סובלת, זה מה שחשוב" הוא הניע ויצא במהירות. "ואת יודעת מה, היא עוד לא מתה, נכון סטופידו?"  אלי פעם שנייה?  מהפתעה נבחתי והפעם לאוזנה של ענבל. מייד ליקקתי אותה. אני אוהב אוזניים. היא הניחה צווארה על ראשי. "אתם יודעים מה, אתם צודקים. היא לא מתה. היא חיה ואיתנו". "YESSSSS, THAT'S THE SPIRIT" תופף בעלי על ההגה ולרגע הייתה התלהבות באוויר. הנייד שלה צלצל ופניה הרצינו. קולה בבת אחת התרוקן. "כן..לא...כן...לא..אנחנו לוקחים אותה לחברה של רונן ואני לא יודעת. אני לא יודעת. הבנתי אבל אני לא יודעת..אז לא..תגיע ותלך מצידי, בסדר. ביי". היא נשענה אחורנית, שאפה אוויר ונשפה במהירות  "אני לא מאמינה..האגואיסט הזה לא אכפת לו מכלום. איך הוא שיגע אותי אתמול על הכסף... הוא לא היה כזה בהתחלה, כשהוא היה צעיר ומבטיח" היא המשיכה, אפה צמוד לחלון. חנינו ליד פחי אשפה הפוכים, זבל מפוזר סביבם. "אולי אם היינו במקום אחר..תראה מה הולך פה..איך אפשר שיהיה למישהו פה רחמים. אני שונאת את העיר הזאת" בעלי הביט בה בהפתעה, פיו התעקם אבל הוא לא אמר כלום. טוב שהיא לא אמרה משהו נגד השכונה שלנו. מישהי שאומרת משהו על השכונה לא מקבלת אפילו מים. "הגענו", הוא אמר, יצא מהמכונית והוציא את הסל עם החתולה. "שלא תעז" הוא אמר לי קולט אותי מביט על חתול אפור שתום עין שאכל מקערית ליד. "איפה?" היא שאלה סוקרת במבטה קיר ארוך שעליו צויר גרפיטי ענק של כלב ענק. "שמה, המרפאה של יעל" בעלי הצביע עם הסל לכיוון שממנו נשמעו נביחות ויללות. נכנסנו מבעד דלת שמוקמה ברגל של הכלב. פעמון צלצל עם כניסתנו. בולדוג צרפתי חבוש ברגל חשף שיניים לקראתי. בחלוק מוכתם בדם הגיחה רופאה גבוהה מחדר הפנימי. מתוכו עלו אנקות לא ברורות.

"אוההה..את מי רואים פה? ומי זה?" היא הצביעה עלי, "חדש?" היא הגישה לי חטיף.

 "לא ממש..ואת? הופתעתי לשמוע שאת בשכונה".

"ברור. בגללך, מה אתה חושב?". הוא אהב תשובתה. קל להריח אותו כשהוא מבסוט. גופו נודף שמחה. היא רחרחה סביב החתולה, מדדה דופק, רחרחה ככלב והצמידה אצבע לפה של החתולה.

"דופק חלש. לא טוב. לא טוב היא מתרחקת מאיתנו", היא עצמה עיניה. אז היא התנערה "מצטערת על.." הצביעה על חלוקה המוכתם. "עמוס מאוד עכשיו. תהיו חייבים להשאיר אותה. לא שיש הרבה מה לעשות. איך קוראים לה?"

"נטאשה" ענתה ענבל במהירות "אני לא רוצה להרדים אותה, רק שלא יכאב לה".

"זה הכי חשוב" אמרה הרופאה, הסתובבה ונעלמה לתוך וילון כחול. לא היה מקום בפנים והבולדוג לא נרגע. יצאנו החוצה. ענבל התיישבה על המדרגות, בעלי השתופף לצידה. "יש לי בחילה".

"אולי תעשי סיבוב," בעלי הציע "אני אשאר".

"לא. אני מרגישה שאסור לי לעזוב אותה".

"אני אשאר איתה. אל תדאגי" .

היא הביטה בו ודיברה תוך פליטות אוויר חנוקות  "אסור לעזוב אותה יותר.. בא לי להקיא" והקיאה עליו. הוא קפץ והביא לה כוס מים מבפנים. היא שתתה לאט. רק אז הוא ניקה עצמו. " "קחי אותו" הוא הורה לה "תעשי סבוב, אני אתקשר אלייך" ואז הנהן לכיווני "רוקי!"

ראיתי שהיא לא יודעת לאן ללכת אז לקחתי אותה לסבוב קירות בשכונה. מרוב צילומים שבעלי מצלם אני מומחה גדול. קלטתי שלה ולי יש את אותו הטעם. הפוך מבעלי. שנינו מעדיפים קופוסונים ובועות ורודות. הוא אוהב מפלצות ודמויות כהות. שנינו דילגנו על צרות, פחדים בשחור ושדים. לקחתי אותה דרך עיניים פתוחות לרווחה, צבעים ורודים וכל מי שעשיתי עליו פיפי. בסוף הגענו לרחוב שלנו. ליד בית הכנסת בעלי התקשר..

"אני מתחת לבית..כן..לא..אני בכלל לא יודעת איך הגענו לפה. רוקי שלך הוא.." רציתי לשמוע מה אני אבל היו דברים יותר חשובים.  

"לא! לא הרדמה. תוציא אותה משם. כן. אני בסדר... שהוא מצידי ילך לעזאזל. לא אכפת לי ממנו. היא הכי חשובה. לא כואב לה, נכון?". עלינו אליה. זחלתי מתחת למיטה שלה. רציתי להרגיש איך זה לישון עם מישהו שאתה אוהב. בעלי נכנס לדירה. "שים פה" היא אמרה לו. "בטוחה?" הוא שאל, שם את הסל עם נטאשה מעלי ויצא. ענבל התקלחה ונכנסה למיטה. מהבניין החדש הושמעה מוסיקה. היא זמזמה איתה וכולנו נרדמנו.

יותר מאוחר שמעתי את הדלת נפתחת בחוזקה, אותה קמה, את האפס נכנס לחדר שינה וצורח בקול. לא זזתי. לא שפחדתי ממנו. האפס, ידעתי,רק דיבורים. ענבל חזרה לחדר שינה אחרי שהאפס יצא. עליתי ונשכבתי לצידה. נטאשה הדיפה ריח שונה. פתאום ניצת אור לבן חזק ונכבה. האוווו נבחתי בפחד. ענבל קפצה בבהלה "מה קרה?" היא שאלה. ראיתי שהיא מביטה לתוך הסל של נטאשה ומתחילה לבכות בשקט. יצאתי למסדרון בעקבות הריח הישן של נטאשה, עדין על המרצפות. עקבתי אחריו למרפסת. שם נעלם הריח. אין נטאשה. דילגתי למרפסת שלנו. היי, איפה הקקטוס? במקומו בעלי שם כורסה מחדר שינה האסור שלו. התיישבתי עליה מסמן אותה בריח שלי.

פגישת מחזור

·         שחמט לשלושה שחקנים שייך גם הוא לקטגוריית משחקי הלוח. מדובר בשדרוג המנהג לעקוב בעזרת העיתון אחרי קרבות מוח קלאסיים. בילדותנו, לכל עיתון מנייר היתה "פינת השחמטאי" ששידרה, הכי חי שאפשר היה אז, מהלומות והתחמקויות, נצחונות ומפלות מהתחרויות  האחרונות בארץ ובעולם. עידן הרשת מחק את העיתון והכשיר חלקות פרא בשתי האונות לשמש מגרשי משחקים מלהיבי המון יותר משחמט. כל חפץ בר קוד הופך למשחק ותחרות נושאת פרסים. בקרוב, כשיחוברו העיניים למסדי הנתונים ישתובבו  סביבנו צגי אדם מסומני-תכלית מדורות שונים: iסקרינים, humanפאדים, צאצאים מתוחכמים של ה"אדם המשחק".

 עם שפע זמן בידינו, כדי לתת לנו סיבה ללמוד את שפת  הילידים הדיגיטאלים ויצר תחרות בריא שהצליח לשרוד את התרופות שנותנים לנו פה שיכללנו, חבריי ואני  את משחק המלכים בן האלפיים למשהו תחרותי מאתגר וסוחף; במקום "עיתון כל יודע" יש מנחה מפעיל מחשב כל יודע; במקום שחקן אחד שיזיז את הכלי בהתאם לכתוב, יש שניים, אחד לכל צבע . והמנחה הוא השחקן השלישי. המשימה של כל משתתף היא לעמוד ביעד ולצבור את מירב הנקודות. לזמן ופעולה יש ניקוד. המנחה, בעזרת מוני-רמזים, בודק, רומז, פוסל ומאפשר לשחקנים לבצע שחזור מדוקדק ולוליני של המשחק. המנחה מנצח אם הוא קיבל את מספר הנקודות שהוא הקציב מראש.  שחקן, שהוא לא מנחה, ינצח אם הוא שיחזר נכונה וסיפק את דרישות המנחה יותר טוב מהמתחרה מולו.  נתקלנו בקשיים להסביר את המשחק הלאה לחדר השני, של הנשים, שלא לדבר על יושביו המעטים של בית הקפה הסמוך שמגביל שהותנו בו לשעות פעילותו המתות.
כיוון שמדי פעם אנו מנסים לגוון עם משחקי חברה חדשים (טאקי, מבוכים ודרקונים לדוגמה ) אלו שצלחו כור היתוך אנושי, מאסה קריטית של שחקנים שאכפת וחשוב להם מהמשחק הגענו למסקנה שראוי למשחקנו שיהיה גם הוא אהוד ומיושם על הקהל הרחב שמחוץ למוסד שלנו. השאלה היתה כיצד להגיע אליהם?
שלשום, בעקבות בקשתי להשהות את המשחק הנוכחי "רובינשטין נגד ניזמוביץ'  ליום אחד, עלה על דעתו של אחד מקבוצתנו רעיון, זדוני משהו לחבר בין הצורך האישי שלי וצורך המשחק הגאוני שהמצאנו לפרוץ לתודעת הציבור. הוא ניצל את  מיומנותו המפולפלת כעו"ד לשעבר, וגייס את שאר הקבוצה לקבוע שעלי לספר מה עשיתי כשנעדרתי ולשלבו בתהילת משחקנו. "ואז", חכך העו"ד לשעבר כפותיו, "אחרי שנפרסמו ברשתות החברתיות המקובלות, נפרוץ את מחסום דעת הקהל". אבל למה שמישהו ירצה לקרוא את הסיפור שלי? איפה ההגיון?" ניסיתי לחמוק, הרחתי את הכישלון במאבק עם משוגעים. "אנחנו מפסיקים להתמקד רק בשחקני השחמט שמחפשים עוד עניין", ענתה לי מקהלת מאושפזים, "אנחנו נספר משהו מרגש וסוחף מהעולם בחוץ שכוווולם יגיעו, אפילו שחקני שש-בש".   
וואולי נכון לשאוף ליותר..בין אם השפעתו של עקיבא רובינשטיין, אשלייה ורודה של עיניים אדומות מחוסר שינה העובדה היא ששבתי למוסד ואני עולה לזירה כמנצח, מחליף תוכן מעניין ותשומת לב.

המשימה: ספר  על המשחק והעדרותך. האילוץ הכריח אותי להיות תוקפני. ברל לא התיירא מתוקפנות. השפם של ברל  חדר לחיי כארבעה חודשים לפני סיום גן החובה, בעת סיור להפגת חששות שנערך לילדי גן שרה בבית הספר "בארי" ע"ש ברל כצנלסון. שפמו העבות השאיר חותם עז שמאותו ערב, מיד לאחר כיבוי האורות, הוא פשוט הופיע והתביית על שפמו של אוזניון, צעצוע השפן שישן במיטתי. השפם לא הגיב על תחנוניו של אוזניון שירד ממנו וילך להיטפל למישהו אחר. היה קשה לשפן ולי, שעד אותו יום ראינו זה בזה כל יכול, לקבל את המטרד שנחת על פניו ואת חוסר האונים של האחר לעשות משהו. ניסיתי לתווך בין השניים אך ללא הועיל: אוזניון ראה בתוספת השיער פגיעה בעצמאותו וגרוע מכך - גנדור לא יאה. ביום הראשון של כיתה א', שהוקדש להיכרות עם המורה פנינה, שאר התלמידים והאות ''א'', כבר קרץ לי ברל בזמן ההפסקה מאחת התמונות. לשנייה קפאתי על מקומי, מוודא שאלי הוא קורץ ושנושא השפם הוא לא אחר מאשר האיש שלא רק פנינה מדברת עליו אלא אפילו יהודית המנהלת, שמהרגע הראשון שחברי החדשים לכיתה ואני נתקלנו בה נתנה תוכן למילה "אימתנית", חרוז ושם תואר ששמענו מבוגרים מאיתנו ממלמלים ביניהם כל פעם שדמותה נראתה. בערב, עדיין נרגש ממאורעות היום הראשון בבית הספר, שוב מצאתי את עצמי מאולץ להיכנס למיטה כדי "לא להיות עייף למחרת", אמצעי המשמעת הקבוע, רק שהפעם במקום לפטפט עם שפן בעל שפם עבות, ישב השפם לצידו של אוזניון ומסביבו ברל, שהחליט להתלבש הפעם על נדי פעמוני. מעולם לא ראיתי שפן כה מאושר. הוא הביט על ברל בכזאת הערצה ושיתף איתו פעולה מאז. נדי אבד לי. אזניון, חברו החכם הטוב והבוגר של נדי, סירב לדבר עליו. ברל, לשעבר נדי, התגלה כחביב והרשה לי לקרוא לו בשמו הפרטי. מדי לילה הוא היה מסביר לי כמה בר מזל אני שיש לי בכלל מיטה, שנועד לי תפקיד כמנהיג פועלים ושחברי התלמידים הם הפועלים של מחר. הוא התגאה שנאומיו מרדימים אותי וטען שזאת עבודתו כדי שמחר כשיפציע השחר אהיה ער לתפקד כשליחו בפעילות הסברתית. בבוקר, יחד עם אוזניון, הם הקריאו לי סיפורים מ"דבר לילדים" כדי לקרוע מעלי את קורי השינה. 

הראשונים והאחרונים שסיפרתי להם על קשרי המיוחדים עם ברל היו גיא ואורי שאיתם הייתי חוזר מבית הספר. גיא היה איתי מהגנון, ואורי הגיע מכפר יחזקאל, שם להורי היו חברים, ולכן מההתחלה ראיתי בו אחי האובד. כל אחד מהם הגיב בהתאם לאופיו: אורי שאל אם השפם ניתן לתלישה וגיא התעקש לדעת את גובהו של ברל כדי לדעת אם הוא יכול לשחק כדורסל. לא ידעתי את התשובות לשאלות ומאחר שכבר אז היה לי קשה לאמץ נקודת ראות ולהציגה כבר-סמכא גזרתי על עצמי שתיקה ולא שיתפתי אחרים במערכת יחסיי עם ברל.

הקרע התמידי בין אבות וחברים, כפי שהתגלה לי לראשונה בצהלת אוזניון, נמצא ברבים מפסי הקול של משחק השחמט לשלושה שחקנים, שמהותו התייחסות למשחקים הסטורים של רבי אמן דגולים. כלי המשחק הם שחמט, מחשב ושלושה שעונים. ההחלטה מי שני השחקנים ומי המנחה יכולה להיות אקראית. השחזור יכול להתחיל כבר לפני הזזת הכלי הראשון או במהלך המשחק שמתחיל כקרב רגיל. בשלב מסוים מכריז המנחה או אחד השחקנים שמעתה המשחק ינוהל כמשחק הסטורי. לאחר שהמנחה וידא ( בעזרת מאגר המשחקים ברשת) שאכן המשחק שוחק עד כה בהתאם למשחק המקורי ( אם היתה טעות, צובר המכריז הפזיז נקודות שליליות, אך המשחק מתנהל לפי הקרב ההסטורי)  נערכת הקצאת זמנים והמנחה מהמר על הזמן והניקוד.

לדוגמה: קרב האיתנים שנערך שלשום ובוילנה ב-1912 בין אהרון נימזוביץ', הדני יליד ריגה, ראש קנוניית ההיפר מודרניסטים, נגד עקיבא קיבלוביץ" רובינשטיין, המיועד לרבנות מפולין, שפרש מעולם השחמט שלושים שנה לפני מותו, נשאר בבית המשוגעים באנטוורפן לכל אורך מלה"ע, והיה היהודי היחידי שלא הסתתר באירופה ושרד. האנתרופופוב והסכיזופרן שמעולם לא זכה בתואר עולמי נחשב פורץ דרך ואמן שימוש בצריח להכרעה. המנחה  בחר במשחק לאחר שפרש לבן שלי דהר  ל-ג3 במהלך החמישי. אם א' היה רץ ל-ב4, הוא היה זוכה בבונוס זיהוי וזכאי להחלפת צד ( בונוס נחשק פסיכולוגית ואפשרות נוספת לצבור נקודות), אך הוא לא. א' לא היה מוכן לקנות רמז מהמנחה במשך שעתיים. הוא הימר שהמנחה ייאלץ לקבל תשובתו הנכונה ולא יתעכב וידרוש נימוקים. המשחק המקורי היה קצר, 29 מהלכים בלבד. למנחה נשאר עוד 10 שעות לקבל את מלוא נקודות הזמן. המנחה שהימר שהמשחק יגמר בכ-12 שעות לא הביא בחשבון התנהגות כזאת מצד א' ומכאן התחילו הצרות. 12 שעות מאוחר יותר, לאחר שהמנחה ( בעזרת הערות של רב אמן בינ"ל עמנואל לסקר) הוליך את המלך שלי ל-ז'2 הודעתי שאני נאלץ לפרוש בשל התחייבות קודמת. הדרך כי נוחה של המנחה להחזיר לעצמו את כבודו האבוד היתה לגרום לי הפסד טכני שיוביל לפסילת המשחק. פרי הדיון הוא המכתם שלפניכם. מגן על כבודו של נימזוביץ',א', שהיתה באפשרותו לנצח ולכפר  על ההפסד בברלין, לא ויתר. השיחה התפתחה לדו-קרב מילולי מהסוג שארבעים שנה מנע מאיתנו לגבש למשחק חוקת על. הם התגוששו כענקים כשכל אחד בתורו שולף טיעון מנצח. אותי הם מזמן זנחו לדבר עם רובינשטיין באנטוורפן, עמדת פתיחה מעורערת ללכת לכנס כיתה כיתה ראשון לאחר 33 שנים. ממסמך הנוכחות ששלח לי רוני, מארגן הכנס, חשפתי עצמי ל-19 מדקרות. אחת על כל נעדר ונעדרת. 2 מתים, 6 בחו"ל והיתר? ברל לא יוותר על כרבע מאנשיו בכזאת קלות, אבל אני כן.

עד שהגעתי לראשון לציון כבר התרוצץ סיפור במוחי תודות לנהג מונית שנהג תחת השפעה המוסיקאלית של לד זפלין. הנהג היה כבן שלושים, מגולח ומסודר. הוא סגר את הדלת והחליף מוסיקה. הקלות שבה הוא עבר מהמוסיקה הבלקנית לבחירה החדשה, ללא כל זיפזוף והיסוס, רימזה שמדובר בנוהל קבוע: מוסיקת הנסיעה הייתה סולו התופים "מובי דיק" של ג'ון "בונזו החיה" בונהם. תחושת הנפילה לחלל ריק כמו בצניחה, גרמה לי אפילו להפסיק לפצח גרעינים באובססיה. אם הוא לא היה מכריז "ראשון מרכז" הייתי מוצא את עצמי בנס ציונה. זה היה מהביצועים שהוקלטו בהופעה חיה, כששאר הלהקה פרשו מהבמה והניחו לחיה להשתולל. טל, השכן שלי, התאמן בתופים בהשראת בונזו והפך כצפוי לאימת השכונה. אני הערצתי אותו למרות שהוא היה קטן ממני בשנה. סולו התופים של בונזו החיה היה אמור לתת למסיבת הקונצפט באמצע כיתה ח' את הדגש שהקשת הפתיחה נתנה ללייק א רולינג סטון של דילן - את ה"תקשיבו לנו".  בתחילת כיתה ח' התכנסנו מיר'לה, רונית ואני לישיבת ועד הכיתה. לכאורה מצב האחוד לא היה מעולם כל כך טוב; מושג ה"חברה" ו"מקובלים" היה מטושטש לעומת כיתות מקבילות, חלק גדול מהכיתה היה בצופים ואפילו מצבנו בספורט השתפר (בואו של אורי ש. והצבתו בעמדת שוער, העניקה חוסן לקבוצת הכדוריד). רונית ואני חששנו שהחבילה מתפוררת. הבטתי מסביבי וראיתי תאים בדידים גבישים קטנים. בפעם הראשונה הרגשתי שנכשלתי בהפיכת הכיתה לאיגוד מקצועי השומר על חבריו, דואג לרווחתם ונאבק על זכויותיהם. לא פלא שההצעה של מיר'לה לערוך מסיבה שתיסוב על רעיון, לא חג או אירוע, זכתה לאהדה ממני ורונית. מיר'לה שיננה באותה תקופה את ספריי איין ראנד וידעה בעל פה קטעים שלמים מ"כמעיין המתגבר","מרד הנפילים" ואפילו "אנו החיים". לאחר שנים של האזנה לברל, מצאתי עצמי מתרווח לשמע פרטי המלחמה בבינוניות של דומיניק פרנקון והווארד רוארק, ומתמתח מול סיפור אהבתם. מדי יום לאחר בית הספר נפגשנו כדי להכין את המסיבה; ציטוטים מהספר נכתבו על בריסטולים בצבעים שונים ונתלו על קירות הבניין, מחרוזות שירים נערכו לתוכנית אומנותית, וכיבוד הוכן. מספר שעות לפני שאמורה להישמע הקשת הפתיחה הודיעה אימא של רונית שבתה נפלה למשכב. חצי דקה לתוך סולו התופים מערכת הסטריאו שבקה חיים. אחרי שעה עברה שמועה שיש מסיבה אחרת לילדים מבית ספר אחר שהכרנו בצופים. אלו שהיה להם קשר לילדים משם עזבו. לנקות ולקפל את התפאורה נשארו מיר'לה, אני ורבים מאלו שלא יגיעו. לכנס יגיעו הבריאים, גם אם הם לא מרגישים כך והנורמאלים, גם כשהם  חריגים.

הראשון שזיהיתי היה אילן. עקבתי אחריו ברחוב לאחר שקלטתי את סגנון ההליכה השמוטה. אילן הוא האוהד האמיתי הראשון שהכרתי. בעודו נוגס את כף ידו הימנית הוא היה תוקף את כל מי שהעז להעליב את קבוצתו האהובה; אילן עונד גורמט גדול מזהב של בית"ר ירושלים.

האם להיות אוהד שווה ערך לשחקן? זוהי עוד שאלה שנדונה במועדון. שחזור משחקים הסטוריים יוצר הכלאה בין אוהד לשחקן. משחק השחזור מאפשר לאלו מאיתנו ללא מנגנון חניכות טבעי מפותח להחכים בלי לאבד את התחרותיות. השחקן/אוהד יוצר קשר עם מורשתו. ספר חוקי המשחק נכתב במהלך השנים ומותאם למציאות הקבוצה. אם היה מותר לי לעשות קישור, הייתי מצרף את ספר החוקים שלנו שנכתב בדם ויזע. הנחיות המשימה שללו אפשרות לשיטוט. טענתי, שמשחק השחזור קיים בזכות הרשת ויקבל ייצוג מלא רק כשייכתב בשפת הטכנולוגיה, נדחתה בידי א' שהפעיל את זכות הווטו המותרת לו פעם אחת במשחק. החוק נראה שרירותי - הוא לא; חלק גדול מחוקי משחק השחזור נתפרים אישית. המנחה שהכיר משכבר את נטייתי לאיבוד נקודת המגוז ידע שאעדיף להיפסל, לוותר, הכול מאשר לפגום בתחושת אינות אקראית שבודאי תיפול עלי בשיטוט, תמך בדרישתי ולא מאהבת הספרות, הוא העריך שאכשל בגלל כשל מבני באישיותי המונע ממני להתמקד . שחקן רציני מתמקד; גיא היה השחקן הרציני הראשון שהכרתי, והילד החמישי שמיינתי כנמצא בעולם אחר. עד אז יכולתי לזהות רק ארבע דוגמאות לשונות מובהקת: ורד מורד וסיגל, שהיו תאומות ולמרות שהן היו בכיתות מקבילות, תמיד הסתובבו ביחד ודיברו בקול כה חלש שהיה לי ברור שאמנם אנחנו מדברים את אותה שפה אך תאומיותן ופערי עוצמת הקול לנצח יחצצו בינינו. השני היה אמיר ז. (להבדיל מאמיר ד.) שאימא שלו, איטה, קיבלה שטף דם במוח בזמן חלוקת תעודות השליש, מה שאמר שאצלם בבית נשארו רק שלושה. השלישית הייתה עידית שאכלה רק ביצים קשות. גם לה לא הייתה אימא ולא היה מי שיכין לה את הסנדוויצ'ים להפסקת עשר. הרביעי היה יונתן פ. (להבדיל מיונתן ב., שהיה כמו עוז, הבן השלישי במשפחה של ארבעה בנים) שלהתנהגותו המוזרה נתנו המבוגרים הסברים רפואיים ממולמלים, כמעט כמו המלמולים שלו, אבל ליונתן היה קול חזק והמבוגרים תמיד לחששו סביבו. יכולתו החריגה בחשבון שימשה את שאר הכיתה לאורך השנים. בפגישת המחזור סיפר לי אליהו, שהפך להיות דוקטור אלי, את השם המקצועי לתופעה. החשיפה לעולמו של גיא ארעה בעודי בוהה מבעד לחלונות ספריית בית הספר על מגרש הכדורסל. גיא עמד והתאמן בקליעה לסל. הוא זרק וזרק וזרק, הגדולים ניסו לסלק אותו אך הוא המשיך לזרוק. בפעם הראשונה נגלה לי עולמו, מוחשי כבריכת המים מול ה"צופים" וצלול כמים שנשקפו לאמיצים שהעיזו לטפס עליה

את הפגישה ארגן רוני, שחקן הבורסה הראשון שהכרתי. הוא הצטרף לכיתה ה'. ביומו הראשון בכיתה הוא יצא לקנות עיתון בהפסקת עשר, שמר לעצמו את עמודי הספורט והבורסה ונפטר משאר העיתון. קראתי שיש אנשים שמשחקים בבורסה אך עד אותה הפסקת עשר לא האמנתי. לפגישה הבנים הגיעו ראשונים. עמדנו במעגל מסביב לפסל של בן-גוריון. חסינו בצלה של נוכחות מרגיעה שהבטיחה פרגמאטיות מפא"יניקית עם ניחוח של  שדה תעופה רגשי. טיסה נעימה לעבר. הבנות חדרו לאיטן, נראות נהדר. הגיל השיל מהן את מוראות הילדות והעניק להן צבע. צמא תקף אותי. הבירה פושרת. מזל שברל נטפל אלי רק בהקשר לנעדרים. חוץ מלחייך אני לא מסוגל לתקשר עם הנוכחים. את שביט המנהיגות הוא העביר לעוד אנשים. הכסא בפינת השולחן הופך למזחלת תלת ממדית המטפסת לאיטה לגובה. אני כבר חש את הציפייה להעלמות הקרבה ובאה. היא מתחילה מהאצבעות שמבקשות אחיזה ברצפה, צוברת כוח ובאה כגל המתנפץ לכל מכשול הנקרה ובא. מתוך השחור בעיניים אני שומע לפי סדר האלף בית שביומן את מי שצלח: מיכל, רותי, יונתן, עדי, סיגל, אלי, אמיר, אליהו, עדנה, משה, מיכל, אילן, ציפי, דורון, רחל, בני, יורם, ליאור, טוני, רוני, גיא, ורד, עוז, עירית. עניתי כן.

הצב

הצב עקב אחר תנועת הגרף, עוצר מוחו מהפיתוי למצוא מסלול יעיל ממקור ליעד. הוא כיווץ בחוזקה את עיניו עד שכאב חד פשט בחלציו, הרפה והביט לשמש בעיניים. ריסי עפעפיו העליונים והתחתונים  רטטו. האור שנלכד בזקיקי השערות יצר שתי וערב של ייצוגי  X  ו- y שהסתרגו, התפתלו ויצרו גומחות. מוחו הסתחרר מנתונים מדומים, מופרכים, קרקע פורייה  לרשתות זרימה אין סופיות. תחושת הריחוף השפיעה על כל גופו. הצב, יצור אדמה, התנשם והתנשף שוב ושוב כדי להרפות את שריריו ולאפשר למלוא משקלו להיצמד לכיסא. ככל שכפות רגליו התיישרו עם קו המרצפות, התעופפו מחשבותיו אל על, מבצעות מידול גרפי מבוסס על ניצול הזוית שבה פגעו קרני השמש, נלכדות בגומחה לייצור אלגוריתם מדמה של תהליכים שכליים, ומשתחררות מלפיתת המספרים בעזרת חזון פיתוח זחלן רשת שמתקדם באופן רקורסיבי. המערכת הורכבה ממוליכים  שהצטלבו בינם לבין עצמם, האור עבר ממוליך אחד למשנהו, חוצה ומייצר צמתים. לראשונה מאז הקיץ, נוצר במוחו של הצב, מומחה להפשטה, ייצוג של זרימה. השמש היה הספק והצב-צרכן. אפו ולחייו התחממו והפכו גם הם למוליכים. העניינים התלהטו. חוגג את שובו למשחק, הצב כיווץ והרפה את עיניו, מאיץ את גלגלי דמיונו . השמש הכתה על פניו, מחשבות מתבשלות ופולטות חצים וקשתות, גרפים מכוונים ובלתי מכוונים, סופיים ואין סופיים, ממושקלים ולא ממושקלים,  קשירים, דו-צדדים וסתם לא מתויגים. הם פיזזו במישורים, ביערות, מסביב לעצים, יחידות עצמאיות, רב מיניות, מאושרות, מתמזגות למקהלה תלת ממדית של נתונים.

  השמש שייטה לאופק המערבי. המרפסת, היחידה בשיכון שלא נסגרה לחדר, הופקרה לרוח חורפית. הצב קם בעדינות, חושש שמא תנועה גסה מדי תשלול ממנו שוב, והפעם לנצח, את כישוריו בהפשטת בעיות לייצוגים גרפים. ששת חודשי היובש הפחידו אותו. הוא פתח את דלת הזכוכית וחזר לחום הבית. הבחורה הצעירה  בחרה לפתוח את הבוקר הראשון של היכרותם, שהיה גם הבוקר הראשון של השנה החדשה, בצ'ילום משובץ באמתיסט. היא הושיטה לו את הצ'ילום מתוך יראת קודש דתית, שנגעה ללבו והזכירה לו את עצמו אי שם בעבר. ניסיונו לימד  שחווית הבוקר אחרי הזיון הראשון היא קריטית לחוזה העתידי. באמצעות פענוח מספר מחוות אפשר לחזות  אם הבחורה היא משתנה מתמטי, שערכו אינו ידוע, אינו קבוע ועשוי להשתנות, או פרמטר אלגברי בסיסי, שערכו קבוע אך אינו מתואר במפורש. הצב, חסיד תורת הגרפים ושונא תורת ההסתברות, פיתח כלים שאפשרו אבחון משתנה שמציאת ערכו הוא חלק מהבעיה, ולסלקו מחייו. בזוית עינו הוא קלט את החפצים של הבחורה ארוזים ליד הדלת ואת קנקן התה שהיא הכינה בקפידה. הבחורה היא ללא ספק פרמטר. הוא חש אושר. המסתורין יישמר, גודלה המספרי יישאר לא ידוע אך עדיין, לצרכים חישוביים, אפשר להירגע, להתייחס אליה כאל קבועה וליהנות מהעשן. היא הציתה בעזרת גפרור, המתינה ללהבה שתירגע, בעוד הוא מכין את עצמו לשאיפה. הסאפי היה צמוד ולח במידה. החומר היה ביחס הנכון לטבק. התערובת זרמה בקלות לריאותיו. הם העבירו הלוך ושוב את הקנה המגולף. לאחר מכן הוא החזיק צד אחד של הסטרינג כשהיא ניקתה את הקנה וליטף את גבה כשניקתה את האבן. הייתה ביניהם שותפות גורל של אחרוני ההרפתקנים בשבט הניו אייג' המתברגן. הצב שיער שהיא עדיין לא יודעת את זה, אך עתה, ניצבת איתן כביטוי שגודלו המספרי אינו ידוע, הוא והיא ייפגשו שוב, ובקרוב.

  הצעירה נישקה אותו בחום, כמו כל דבר שהיא עשתה עד כה, ועזבה. פרמטר חמוד שכמותה. על השולחן נחו להם סוכריות עטופות, פעם וחצי עמלת החרבון הוא העריך. לא היה להם זמן לנהל שיחת עסקים רשמית. המעיים שלה היו מלאים בסמים וספוגים בכדורים שמנעו מהם לצאת. הצב, רוקח בתחביבו, מאמין גדול בתרופות לכל סוגיהן, הפשיל שרווליו וביחד, כניסוחו, הם יצאו למסע. הוא לקח אחת מהן, בחן אותה, מישש אותה, הריח את הניילון הנצמד שעדין היה ספוג ריח מעיים דשן. החוויה הייתה מסחררת. פעם שנייה בשעה. איזה בוקר. איזו שנה חדשה. הוא הרגיש את ההתרוממות, נעץ את רגליו ברצפה ונשם למרווח. הצב, איטי מטבעו, סב לאחור, התנשם, אסף כוחות ובמספר צעדים מדודים החל לבצע  נסיגה טקטית. כף היד אוחזת בכוח את הסוכרייה, נוגעת לא נוגעת בתחושת הדופק. הוא מאוד העריך תחושת חוסר אונים גופני שסיבתה הראשונית היא סמים וסיבתה המשנית היא נשים. המעבר לחדר הסמוך נהיה איטי. רגליו נהיו כבדות הוא נצמד לקיר.והוא שקל לעבור למצב זחילה. כבודו לא נתן לו. גרף התנועה היה כבר מוכן בראשו אך הוא עדין היה בחסדי הקיר. את שארית הדרך הוא עבר בזחילה, כל מרצפת היא אי הפתעות חדש. בשנייה שגופו נשמט על הכסא, השתחררו ידי הצב וכף ידו שחררה את הסוכרייה  מעל קערית הקססה. גל אדרנלין שטף אותו. לרגע הצב נהייה אריה טורף, ריח דם הקורבן  משלהב את יצריו.  אצבעותיו הקצרות החלו לפורר.

  מסך הטלפון שהואר למספר שניות בישר על הודעה שהתקבלה. לצב הייתה העדפה ברורה לייצוגים חזותיים. בצלצולים, רינגטונים, טרוטונים, הוא שמע רק קולות מלחמה.  המסרון היה מלקוחה וחברה ותיקה. היא שלחה לו אייקון חדש שהיא יצרה במיוחד לשנה החדשה. היתה לו הרגשה שהיא צריכה אותו דחוף. בתחום הסמים המשככים, אספקה לחברים, מלווה הכרות אינטימית  עם סביבת הצרכן. הסביבה שלה בשנים האחרונות הייתה המחלקה האונקולוגית. את התיעוב שלה לדמויות המונפשות המצוירות על קירות כל בתי החולים לילדים בעולם, מלאות חביבות עד גועל, היא תיעלה, לשמחת הילדים, לפס יצור משלה של דמויות מחתרתיות. לראש השנה היא עצבה עבור הצב יצורון מפוקסל לבוש גלימה בצבע שלושת גווני הירוק, עיני זהב זוהרות ופה מתעקל בזדוניות, שנתן ביטוי רגשי שונה בכל הטיית המכשיר. היצורון היה קרוב יותר ליישום מאשר לצלמית קלאסית. הצב הבחין בכעשרים הבעות. היו יותר,הוא ידע, שנועדו למביני דבר. הילדה תגלה לו.הוא הוריד את האייקון מה NOKIA N73   ל Samsung X820. ריבוי הטלפונים היה כורח. לא הרבה שרדו במקצוע שלו לאורך זמן בלי להשבות בידי האויב. אמונה יוקדת בשליחות הפצת הסמים הקמעונאית לא פחות מסוכנת להישרדות מתאוות הבצע הנלוות  להפצה סיטונאית. הוא נכנס לחדר השינה כדי להגיע ל IPHONE. ריחות אירועי הלילה חדרו לאפו. משבר הזהות שלו, איבוד הכשרון ליצור גרפים מייצגי עצמים ואי היכולת לפתח אלגוריתם לחישוב הקשרים ביניהם, החל כששתיהן הביאו לו מתנה  מאמריקה את ה IPHONE , אז ועדין,הצעצוע החם בתבל. הצב, נבוך מהמחווה, החל להרצות בפני האם  אודות  האנדרואיד, פלטפורמת הקוד הפתוח וה  IPHONE, פסגות טכנולוגיה מכנסיית סטנפורד שחסידיה לא רק מנסים להגיע לשמש אלא מזהים את עצמם כשמש. הוא הגיע למשפטים כיין ויאנג של השטן, זכר עם תכונות נקבה ונקבה עם כישורי זכר. האם חילצה את עצמה מנאומו, ביקשה ממנו להישאר, ויצאה ליציאת החירום כדי להכין סיגריה מהחומר שהוא הביא לה. הוא נשאר עם הילדה במחלקה. מציאות המוות נכפתה על האם בגיל ההתבגרות. כלפי המוות לא היו לה פחדים, אשליות, תקוות, וכל שאר הפעלים ושמות עצם שהוא, כנזיר זן מודרני, השתמש בהם לשזירת סיפורים. היא הייתה הלוחם המושלם, סמוראי רב תכליתי עם קוד התנהגות נוקשה ובעיקר, ציות מוחלט לחובה. היו בצבא הסרטן נציגי משפחות האצולה, מחפשי הזדמנויות, מלחכי פנכה, מאמינים, כופרים, גאונים, מטומטמים וכולם עשו הכול כדי שהילדה שלה תחייה עוד דקה. שובה של הילדה גרם לעליצות רבה בקרב חברי הקהילה הקטנה. מותשת מעוד סיבוב במפעל פיתוח אמצעי לחימה ביוסטון, טקסס, העניקה הילדה נינטנדו DS לאחד מבכירי המחלקה בעל ותק של מאות שעות אוריינות דיגיטאלית. לפרקים נהפך הנינטנדו לאויב של הצב. הנער התחלף בקייל הייד ממשטרת ניו יורק לשעבר, המחפש את שותפו, בריאן ברדלי שנעלם במלון דאסק חדר 215. הילדה אחזה ביד הצב בחוזקה, עיניה המעריצות נעו מהנער הקירח אל מילה, נערת המנגה שהתעוררה מתרדמת של עשר שנים. הדמעות זלגו מעיניו. הילדים היו רגילים שבוכים מסביבם ולא התייחסו אליו.  בIPHONE הגיע ממנה שהיא צריכה אותו דחוף ושהיא לא יכולה לעבור דרכו כיהיא חייבת להישאר עם הילדה ושיזהר כי מאדים עובר לגדי, המזל שלו, וימצא בזוית כוחנית לפלוטו ובזוית של עימות לשבתאי. 

הוא ניסה להתקשר אליה ולא קיבל תשובה. הוא העסיק עצמו בפירוק מנועים של משחקי מחשב ובעיות התאמתם לטלפון הסלולארי ובמיוחד לאנדרואיד, אויבו עד לפני מספר ימים. עשרים וחמש שנים קודם לכן, חווה הצב מהפכה תקשורתית דומה. היה זה בסיום מרתון העצמת מודעות בבולדר קולוראדו. גרמני מזוקן, טרוט עיניים מחוסר שינה, רעב מדיאטת החסה- אורז-חסה-אורז  וברכיים כואבות מעשרים שעות של ישיבת לוטוס, היה אמור לשתוק, להקשיב ולא להגיב. אך כהלום קרב, הגרמני לא הפסיק למלמל את הקו-אן WHO IS IN  ? לעבר הצב, שנאם בהתלהבות ובאנגלית רצוצה נגד  חסידי הכת הבינארית והבטחותיהם הכוזבות לעולם חדש ומופלא. כשנגמר המרתון, במקום גשם תובנות ושחרור עילאי, שעליהן נרמז בעלון הפרסומת לקורס, מצא עצמו הצב בחברת הKaypro II  שרכש ב- $1795 האחרונים שלו. הצב מעולם לא התחרט על המהלך הזני שאותו הוא המשיל למכת קנה במבוק בעורפו של חולם. עוצמת המשבר הנוכחי ואיכותו היו שונים. הקדשת חייו למשחקי מחשב לא רק שלא סיפקה אותו, היא אפילו הגבירה את חרדתו והחריפה את יאושו. הבעיה הייתה שהצב לא היה גיימר קלאסי שתשוקתו היא הניצחון. הבעיות שהצב אהב להתעסק בהן, לדמיין את תיאורם ופתרונם התקיימו בשלב שנותר מחוץ לעולם המשחקים והופקר לעולם הבוגרים: הכיבוש. הצב פרח  כשהיה מדובר בייעול קבוע של המערכת הארגונית היומיומית, בניהול אוכלוסיות, בשינוע סחורות ובהמרה של בעיות למבנים מתמטים.

עדין לא היתה תשובה ממנה. הוא לא רצה לנסוע בלי לקבוע, למרות ששתיהן לא זזו הרבה לאחרונה מבית החולים. הוא בדק אם המעבר של מאדים לגדי ממגן אותו בצפייה משידורים חיים מתוך עזה. מבצע עופרת יצוקה הגיע ליומו השישי. אחרי רבע שעה הוא הקפיא תמונה של בית דירות ליד ציר פילדלפי והחליט לבצע עליו מידול גרפי מדומה של פגיעות טילים. 

 אבל לפני זה עמדה מולו הסוכרייה מפוררת ומוכנה להקססה. הצב הכין קפה שחור עם הל, חלב וסוכר והתחיל ליצר מגולגלות לו ולאם. החומר היה ג'אנגלי שמנוני משובח, צבע שחור עמוק  טעמו שופע ומגעו קטיפתי. הוא התגלגל עם הכסא לצידה הדרומי של המעבדה, מפקיר את עיניו שוב לסנוור חורף עדין, מסוך בטבעות עשן. הצב ניצל את האתנחתא לתכנון צעדיו הבאים. ראייתו התבייתה על המוטורולה DynaTAC 8000X שאותו הוא קיבל מתנה כשרכש את הסמסונג i822  והStarTAC CDMA-, התלויים לצידו. עשרות טלפונים, ציוני דרך בחייו ובתעשיית הסלולאר, היו תלויים על הקיר פזורים על השולחן, מפלצת רבת ראשים המחשמלת את מוחו וחונקת את חייו. ידו הקצרה והעבה של הצב הונפה ונחתה על  Telit v270המכשיר השנוא עליו ביותר. הוא בדק שהמכשיר נקי ממספרים מיותרים, קם מכיסאו והכניס הטלפון לחגורת הכיסים שנחה, מוכנה לקריאה, במקומה ליד הדלת.  החגורה, שתוכננה במיוחד על ידי הצב, שובצה באבני חן יקרות למחצה שהצב סחר בהן במהלך חייו. היא אפשרה שליפה מהירה של כל דבר מצורכי עישון עד קיסם שיניים לחבר בעת צרה. הוא התמלא ברעיונות.  המודל העסקי הפרימיטיבי שבו הוא פעל עד עתה, לכאורה מבחירה, חוזר לאופנה. פתאום מחזיקים ממנו על קניית הדירונת ביד אליהו מדודה טוני, בכספי הבסטה הראשונה שלו  באירופה, אי שם בסוף שנות השבעים, על שנמנע מקניית עשרות אלפי דונמים של אדמה לפיתוח בקוסטה ריקה, על שקנה זהב וסוג'לייט ולא אג"ח ומעו"ף, שהלך בקטן ולא בגדול, בטבעי ולא בסינטטי, שהשתכר במסיבות ולא הסתחרר במחולות סופיים. כשהג'וינט נגמר שורטט מסלול העתיד של השעות הקרובות. ההווה לא הצריך העמסת נתונים לרשימת סמיכות מיוחדת. הוא הכניס את המעטפה עם הסוכריות  לחגורת הכיסים. הפריבורד חיכה לו ליד הדלת. יצירת הפאר בעלת ששת הגלגלים, שנרכשה במסיבת הטוגה האחרונה לפני שנה, עדיין לא ראתה אספלט. הצב, שמחד גיסא הקפיד לנהל כלכלת מזומנים שמרנית  ומאידך גיסא, האמין בעיקרון ההומיאופאתי של כבוי שריפה בעזרת שריפה, השתדל לא להגיע למסיבת טוגה, שתכליתה להחמיר כל מצב נתון, כשהמצב הנתון הוא הידלדלות מזומנים. כמו הרבה חפצי פינוק ויוקרה שהיו מפוזרים בבית, הפריבורד היה עוד הוכחה  למידת ההלימות בין הדימוי העצמי שלו כסוחר שמרן לנהנתנותו הפיאודלית.

האספלט החל לזרום לכפות רגליו. הוא נע באיטיות, נותן לגופו להתרגל לצעצוע החדש. הפריבורד אפשר לגלוש על כביש כמו סנובורד על שלג. הוא העביר את משקל גופו ממרכז הלוח לצידו. השליטה על הלוח דרשה אימון וזמן. הוא התקדם לכוון היכל נוקיה. היה קר וכדי לקבל את השמש היה צריך להישאר בנתיב המזרחי. רחבת האימונים הייתה עמוסה בפליטי מערכת החינוך. הדרך הקצרה הייתה להתנגש חזיתית, פיזית ואינטלקטואלית, במנהיג שלהם. חוק הג'ונגל חובק כל. חצי שעה מאוחר יותר הוא קיבל מסרון שהיא בטיפול נמרץ ושאולי עדיף לדחות. הוא נפרד לשלום מחבורת מעריצים חדשה,עלה למונית ונסע ל"דנה". בקבלה של אונקולוגיה ילדים הוא השאיר לה מעטפה הן הכירו אותו והיו סימפטיות מהרגיל. המצב הדרדר ככל הנראה אבל, כרגיל, זה לא אומר כלום. ביציאה מבית החולים הצב, נאמן לנדריו, בחר קורבן מקהילת משתמשי הטלכרט ונפטר מה-Telit. הוא חש צמא לדבר. בבלוך התגורר חבר שקיבל מכונת קפה חדשה. הוא בטח ישמח. הצב סידר את צווארון מעילו כמו בוגארט, עלה על הפריבורד ויצא לבקר חברים.