פסקר

שלושה חודשים אחרי שנפתחה מסעדת "הטחנה" בקול תרועה רמה נכנסו עשרים ושמונה לקוחות בלבד לארוחת צהריים. על השממה בערבים, תחושת הייאוש של הצוות וחרדת  הבעלים שמע צחי ממוטי, שעזב במיוחד את "דג ברשת", מסעדת דגים על חוף הים בראשון לציון כדי לעבוד וללמוד תחת השף גלעד תלפיות, כוכב הבישול האיטלקי, שף "הטחנה" ואחד מהשותפים. "לא ראו אותו אפילו פעם אחת, בשבוע האחרון" אמר מוטי וחזר בקול צווחני ומודאג על המשפט ש"לא ברור איך הם הולכים לצאת מהצרה הזאת, תלפיות לא יסכים שיביאו מישהו אחר". הם ישבו על ארגזי פלסטיק בין דלת המחסן ודלת המטבח האחורית ונהנו משמש בוקר לפני גיהינום חום הצהריים. מוטי שאף באריכות את סיגרית הבוקר שארוסתו הרשתה לו בדרך להפסקה כוללת לאחר החתונה. מוטי היה צעיר מצחי בשבע שנים והספיק להרשים את צחי בעמדותיו המגובשות על העולם בכלל ומסעדנות בפרט. העובדה ששניהם היו מאותו בית ספר יסודי בראשון לציון וששניהם הגיעו ל"טחנה" כדי להבין פעם אחת ולתמיד מה זה מטבחי עלית תרמה לכימיה. מוטי קלט את צחי בתור פסקרצ'יק לא חכמולוג-שאלות-מעצבנות וצחי זיהה שמדובר בפסחמצ'יק בחור טוב שלא יתעלל בו בכוונה רק כי הוא יכול.

מוטי הלך לבדוק את הבשר שהביא ספק הבשר לחדר הקירור, וצחי עבר על רשימה שהשאיר להם איתן הסו-שף ובדק שנית חוסרים בפס הקר.  מוטי הזהיר שאיתן נמצא במצב לא ברור ושווה לבדוק את הרשימה. איתן, בן טיפוחיו של השף עוד מימי "פיצה תלפיות" מקום קטן בשכונת תלפיות עם תנור לבנים ענק, שניתץ את האגדה שאין בירושלים פיצה אכילה, החזיק על כתפיו את "הטחנה" משהתדלדל זרם הלקוחות ותלפיות הסתגר בביתו. אוולין, ה"לא-מערכת-יחסים" של צחי, שהיתה ב"פיצה תלפיות" פעמיים סיפרה שהיו שם חמש שולחנות, מקסימום עשרים כסאות בדוחק ואוכל שבא לך לבכות מכמה שזה היה טעים. "במקביל הבן זונה תקתק פיצריות לכל הסביבה ואפילו לדלוקים של "האומן" שנשבר להם מהבורקסים. תלפיות מבין עניינים"  סיכמה אותו אוולין שקישרה בינו לאדווה, מנהלת המטבח של "הטחנה" שקיבלה את צחי מיידית לעבודה על סמך ההמלצה מאוולין שאותה היא העריצה. אדווה לא רמזה על הבעיות שקורות או שאולי רמזה וצחי לא קלט. צחי אהב את מגע שולחן העבודה החדש דנדש שמתחתיו מקרר בעל דלתות שנפתחו ונסגרו בלחיצה עדינה, קליקים  שאישרו שעשה נכון כשקפץ לעולם בישול גורמה בו שילמו לטבחים בהבטחות לצבירת ידע וניסיון, עבודה עם חומרי גלם הטובים ביותר ומשטחי עבודה רחבים. השף תלפיות סיפר בראיון ל"טיימאאוט" שבהקמת ה"טחנה" הושקע הסכום הגבוה ביותר עד כה בישראל שהלך "לא רק לתאורה וכסאות אלא מטבח נטו, ובגלל זה סוליסט שכמותו הסכים לעבוד עם שותפים". לפי התחשיבים שמוטי לא הפסיק לעשות, השותפים יצטרכו לשלם המון בשביל להיפטר מתלפיות, פיצוי על אובדן תדמית וכו' אבל לא האמין שנשאר להם כסף לתת אחרי כל ההשקעה הראשונית ואפס החזר. צחי פתח קופסת שני ליטר לא מזוהה. בפנים היתה  טונה של הויטאלי-טונטו, אחת ממנות הדגל של תלפיות עוד מירושלים. הקופסה הריחה קצת מוזר וצחי נפנף בקופסת הפלסטיק לתפוס את עיניו של מוטי לשאול מה לעשות עם זה. מוטי עבר עם פיילה אדומה כבדה  שבתוכה בשר חזיר להכנת נקניק איטלקי תוצרת בית, עוד סימן היכר של תלפיות. "תשאיר תשאיר" אמר מוטי "בלאו הכי אין מי שיאכל את זה" והניח אותה בכבדות ממול צחי. "לך תראה אם "ירקות" הביא שומר, תכניס לשטיפה ותבוא אני אעשה קפה, רוצה?" הוא לא המתין לתשובה ופנה לסמי, שוטף הכלים עם שיער ראסטה סבוך שנכנס למטבח לאחר שגמר להוריד כסאות בתוך המסעדה ושאל "רוצה קפה?" סמי התמהמה ועשה פרצוף של חושב. "אתה לא עושה לי טובה" אמר מוטי, "תודיע כשתחליט". "טוב, תעשה" אמר סמי ונכנס לעמדת שטיפת הכלים שגודלה היתה כגודל המטבח האחרון שצחי עבד בו. "אני ממש מודה לך" שמע צחי את מוטי אומר ואת סמי שם רגאי בקול רם מנצל את הזמן עד שהטבחים ייקחו פיקוד על המוסיקה או אחד המנהלים יגידו לו להנמיך, ששומעים בחוץ ושזה לא בית קפה. "ירקות" הוריד ארגזים מהמשאית הקטנה למדרכה  וצחי ניצל את ההפוגה לבדוק את הסביבה. הוא השתדל לא לשתות ובטח לא קפה שמיד משתנן ומכווץ את השלפוחית. הוא שנא להשתמש בשירותים של מסעדה שהוא עובד בה, כשרגש בושה חסר שחר גרם לו לשטוף ידיים פי שלוש זמן ודמיין שלקוחות ששוטפים ידיים סביבו יקשרו את החרה שלו לאוכל שהם אוכלים. בקומת הביניים של לובי הבניין הסמוך ליד גלריית אומנות היו שירותים מעולים, מושלמים עבורו רק שלפעמים דלת הכניסה האחורית לבניין היתה נעולה ובכל מה שקשור למעיים נחוץ היה מיפוי מדויק של האזור.  "מי חותם לי" שאל "ירקות" וצחי רצה להגיד לו שבטח לא הוא  אבל שיחק אותה ראש גדול ובדק את הסחורה. "חסר ריג'לי" אמר צחי "מה זה ריג'לי בכלל" שאל. ירקות  התעלם מהשאלה וענה בתוקפנות "אין ריג'לי. תגיד שבקשתי שישלחו לי מהגליל, גם לא חייבתי, אתה רואה?" והניע. צחי חתם לו על תעודת המשלוח, קיפל את העותק בקפדנות ואחר כך רוקן ארגז שומר לכיור הענק ושטף במהירות. כששב למטבח עם פיילת השומר הגיש מוטי לסמי הפוך גדול והתפאר בלבבות שלמד לרקום על הקצף. שניהם נכנסו לתוך המסעדה, מוטי ניגש למכונת הקפה וצחי נכנס לשירותים לפני שיגיעו אנשים לנסות לרוקן את הקפה הקודם. השירותים הריחו ניחוח פטצ'ולי מניגוב הבוקר של סמי, "שמונה שקל לליטר אתה מאמין איך הצלחתי להוריד אותו"  התגאתה אוולין טופחת על ארגז חומרי הניקוי שקנתה לסנדוויצ'ריה שלה והוסיפה ש"גבאי קנה סטוק ענק ומציף את השוק". אוולין, דור שלישי לבשלניות בשכר, היתה מקצוענית בכל היבטי התחום. היא  רצתה שהוא  יעבוד אצלה כי היה אחראי, בחיים לא הבריז בלי להודיע מראש והיה מספיק ראש גדול בהכנות וניקיונות שאפשר לסלוח לו על הקיטורים שלו בפיק. בתעשייה שהבונוס האמיתי היחידי לעובדים הוא תחלופה צחי היה נכס. אוולין שנאה את זה שהוא ירד במחיר ובתנאים ובלבד שתשמר הפרדה ברורה בין עבודה לזיונים. בשנת היכרותם הראשונה היא למדה לא להגזים ב"חייבת דחוף תציל אותי" וצחי למד שיש דבר שנקרא סוציומט, שהוא כזה, וששום ג'וינט לא יפגע אם יקזז בסוציומטיות שלו. עכשיו אוולין היתה בתקופה רגועה לאחר שמצאה שתי נשים שעבדו פחות שעות וקיבלו יותר כסף בשיטת בונוסים שבנתה בזהירות ושהבטיחה שיחשבו פעמיים לפני שתעזבנה לפני גיל פרישה או עד שצדקאי, בעל הבניין, ימות.  צדקאי הוא שאפשר לה למקסם שלושה חללים זעירים לסנדוויצ'ריה משגשגת. שנה אחר שהשכיר לה את החללים הודיע צדקאי לילדים שלו שחלמו על רב קומות במקום בניין מט ליפול שאין עסקה עד שהוא ימות כי הוא אוהב את הילדה, אוולין, היחידה שהכינה לו אוכל כמו אשתו הדמנטית שהפסיקה לתפקד ואפילו אמו ז"ל, כך אישרו מדי שנה שלושת הנותרים מעשרת אחיו ואחיותיו כשבאו לאכול בתום היארצייט להורים.  אוולין, מוקסמת מהניקיון צבע ותאורה שעשה צחי במסדרון הצר לעמדת המשלוחים וגרם המדרגות המעופש למחסן במרתף שהיה פעם סליק של ההגנה מצאה למשמרת בוקר ערבייה עם בעל שלא עשה כלום ושלושה ילדים שהיה עדיף בשביל כולם שלא תהיה איתם. למשמרת ערב נפלה לה מהשמיים לסבית גרמניה מיליטאנטית שהתאהבה בישראלית עוד יותר מיליטאנטית ממנה. פתאום הכול הסתדר ואוולין נתקעה רק בזמן שהגרמנייה נסעה לבקר את אמא שלה החולה ולצחי לא היה אכפת להתנדב מה עוד שכשהם עבדו ביחד היה להם טקס קבוע כשבסיום הניקיונות, לאחר ששחררו את הסודאני התורן ונשארו לבד והכול הריח ריצפז הוא היה תוחב לפיה ג'וינט ובא אליה מאחורה. הוא מצא שהוא יותר אלים ונועז בתשוקתו ברגעים שהעבירה לו חזרה את הג'וינט ומלמלה על קבורת בעל הבית, חיסול העסק וצירפה עצמה לפנטזיה שלו בקולומביה.

גופו רטט. הזין שהזדקף שיבש לו את תוכניות ההשתנה. הוא נתן לאברו כמה טפיחות כדי לרככו ומשלא הצליח, הכניס אותו חזרה למכנסי טבח משובצים, חדשים מארון הבגדים והסינרים, נטולי כתמים וריח. הוא רחץ ידיים בכיור היוקרתי והביט על עצמו בראי. צחי היה מרוצה ממה שראה מולו. ממה שירוויח עד החורף הוא סגר לעצמו כמה חודשים בכפר בקולומביה עם עצירת ביניים ברצלונה, אולי עם אוולין כפיצוי, הוא עדין התחבט. כשיצא מהשירותים ראה זר פרחים ענק הולך לכיוונו לפות בידי מסדר הפרחים ואחריו בזה אחר זה פוסעים דרך דלת הזכוכית המסתובבת חמש דמויות. התאורה העמומה של מנורות הענק מהתקרה לא אפשרה לו לזהות  אלא עד שהתיישב על הבר מול מוטי. מסדר הפרחים פתח את תאורת חדר הכניסה לשירותים כדי להחליף ולתקן את סידור הפרחים בואזה השחורה הענקית. החמישה היו אדווה, מנהלת המטבח, שניים מהבעלים שנראו קצת פחות אומללים מאתמול, בחור צעיר שהוא לא זיהה, נמוך-קומה עם מבט עצבני בעיניו הכחולות ועיתונאית, שופטת בתוכנית בישול שידע שאוולין מעריכה. לבד מהנהוני שלום הם התעלמו ממנו והמשיכו ישירות למטבח. נבוך כשנתפס על חם בטריטוריה של הבר  הניח מוטי את ההפוך על קצה הבר ומיהר אחריהם. צחי קירב את הכוס והביט. הפעם צייר מוטי שושנה על הקצף. צחי ליקק את השושנה ולגם באיטיות.

כשנכנס זה שוב היה הוא, סמי השוטף ומוטי שטחן את הבשר לנקניק האיטלקי. אף לא אחד דיבר עד שאדווה נכנסה בפנים חיוורות מהדלת האחורית ושאלה אם איתן הגיע. "יש לו לאן להגיע?" שאל מוטי "בטח שיש לו" היא ענתה ברוגז "יש לו משמרת, שהוא מאחר" הוסיפה בטון יורד והציצה לעבר השעון שתלוי מעל עמדת הצ'קר. "מה קורה אדווה, דברי איתנו" אמר מוטי בנימה מקניטה, פוגענית מדי לאוזניו של צחי. הוא קצץ ג'וליאנים בזיליקום ולא הרים מבטו מקרש החיתוך הירוק כדי לא להיפגש עם אומללותה. היא נשמעה מישהי שתפקידה האהוב ומעמדה רוקן מתוכן. אדווה הסתובבה במטבח חיפשה מה לעשות ואז ניגשה למוטי והשניים התלחשו. צחי החליף יד, הצהרה עצמית שהכול בסדר שום דבר לא בוער, התחיל לקצץ ביד שמאל ג'וליאנים של גזר לפיצה ג'ינג'ית והביט עליה. אדווה היתה בתחילת גיל שלושים, מתולתלת שיער ועל פניה  נחרצו קמטי לחץ של המכורים לריגוש שמתנקז לצלחת מושלמת בתזמון מדויק. הטלפון שלה צלצל והיא יצאה מהמסעדה במהירות, חולפת על פני אולגה, עובדת הכנות חסונה שנכנסה עם פיילת קלמרי שטופים ושאלה בצהלה "אדוושקה מה קורה, למה כולם פנים כאלו?"

למחרת, ישובים באותו מצב כאילו דבר לא קרה לבד מהחדשה המרעישה שאולגה הגיעה בזמן, סיים מוטי לעשן את הסיגריה שלו, כיבה אותה בגלגולים  עדינים בחור של ארגז החלב וצעק "די! מספיק תפ"א, אין מי שיאכל" לאולגה שהוציאה לעברו לשון וחלפה עם מגש תפוחי-אדמה, הכנות לניוקי. מוטי הזדקף וצחי נעמד לידו ושאל "אז מה עושים" ומוטי ענה "ממשיכים כרגיל, אני מבחינתי לא מתפטר".

בשעה עשר, בול על השעון בקיר, נכנס זוריק מרחבי, הבחור מאתמול, מלווה במזוקן מטופח שהיה פסחמצ'יק אצל אלירן "הכורדי" כשזוריק היה סו-שף וסו-שף כשזוריק עזב בקול סערה . "ילד פלא" כינתה אולין את זוריק מרחבי, שהתרוצץ מגיל אפס במטבחים של בתי מלון, מעצבן ומלהיב את עזרא קדם ושלום קדוש ששלחו אותו בגיל 17 לטבח אצל "הכורדי", היחידי שהם חשבו וצדקו עד שלב מסוים, מסוגל לאלף אותו. "וואוו זה מוב מוב" אמרה אוולין כששמעה מצחי על הדחתו של תלפיות והבאת ילד הפלא. "איזה מזל יש לך. במקום להשתעמם אצל הנאצי קיבלת הרפתקה אל הלא-נודע, וואלא מגיע לך" אמרה, משכה למטה את מכנסי הבד שלא טרח להחליף כשיצא מ"הטחנה" וירדה על ברכיה. ילד הפלא לחץ בנימוס את ידי סמי, מוטי, צחי, אנסטסיה ושחר "פיצהמן" שחזר מחופשה בסיציליה וביקש שכל אחד יעבור על מה שקורה אצלו בפס. הוא נאנח בלי לפרט לעבר המזוקן כשמישש את הבשר שהוכן לארוחת צהריים, בדק את הנקניק האיטלקי וביקש ממוטי שיוסיף בפעם הבאה זרעי אניס. הוא לקח את הזמן להסביר בצורה שלווה ומסודרת כיצד תורם זרע האניס לטעם השומר, מעטר בנקודת חן, מוסיף צליל פצפוץ בפה ויוצר מה שבתוכניות בישול  אומרים "חווית חושים טוטאלית". הוא צחק בבוז אבל ברור שהיה מת להשתתף באיזה תוכנית. הבעת תיעוב עלתה בפני זוריק כשצחי הראה לו את פיילת הירוקים. "סמרטוטים" הוא אמר ומעך את החסה ועלי הסלק והרוקט. הוא שאל את צחי כיצד עובדת שרשרת קבלת האספקה במטבח ומי מנקה את החסה. צחי לא ידע,  "בטח הרוסיות" אמר. פרצופו של זוריק התעוות בגועל  כשהציג לו צחי את קופסת הטונה של מנת הויטאלי-טונטו. הוא חטף את קופסת שני הליטר מידיו של  צחי והטיח אותה לקיר הכי זמין לו, סנטימטרים ספורים משוטף הכלים. "מה זה הזבל הזה" צרח. הפעם צחי לא ענה והתמקד בגלל הטונה זולג לאיטו. זוריק המשיך לצעוק לעבר כולם ובעיקר לעבר המזוקן שהנהן בראשו ולא הפסיק לומר "מה אתה מצפה מה אתה מצפה". נימת קולו של ילד הפלא נרגעה אבל חווית הטונטו לא עזבה אותו הוא המשיך למלמל "לזה הוא קורא ויטאלו טונטו, אלירן היה הורג אותו על זה, איך הוא מעז, הרס מסעדה האידיוט עלאק איטלקי הזה". ואז עשה משהו שהפתיע את כולם חוץ מהמזוקן. הוא ניגש לסמי, חיבק אותו והתנצל. צחי ראה שפים מאבדים את שפיותם בשניות אבל מעולם לא ראה מישהו מתנצל בפני עובד. בלי להרפות מסמי הוא אמר לכול הנוכחים במטבח "ממחר מתחילים לעבוד על התפריט החדש. עד אז מוציאים החוצה רק פסטות, שני סלטים ואת הנקניק... פחות כלים לשוטף, נכון?" הוא פנה בחביבות מאולצת לעבר עמדת שטיפת הכלים. במקום סמי היה סינור זרוק על ערימת כלים. זוריק סרק את המטבח ומלמל למזוקן "אל תגיד לי שהוא נעלב ועזב" המזוקן משך בכתפיו ובקול צפצפני שהפתיע את צחי אמר "בחור רגיש, אולי נשלח אותו לכורדי שיתחסן קצת" ושניהם פרצו בצחוק.

מצב המזומנים של המסעדה היה כל כך קשה שארוחת טעימות ראשונה למקורבים נקבעה לעוד שבוע ושתיים נקבעו לשבוע שאחרי שבהן יוצג תפריט ערב שלם. זוריק לא הסכים לעבוד על תפריט צהריים. לא עניין אותו קהל צהריים, עניין אותו קהל קובעי הטעם שבא לאכול בלילה אחרי שעשו ים כסף ביום, אלו שהכירו אותו כשהשקיע את הנשמה כסו-שף של הכורדי. חוץ משתי עובדות המטבח הגברתניות, צחי, מוטי ומארחת שהיה לה משהו נגד השף תלפיות נשאר אף לא אחד מהצוות הקודם. המזוקן, שהסתבר שקוראים לו אלירן רק שהוא היה אשכנזי, הגיע ראשון ועזב אחרון. הצוות החדש הורכב כולו משונאי "הכורדי". הם היו כל כך רציניים בשנאתם עד שמוטי וצחי החלו גם הם לשנוא אותו. באחד הבקרים ניגש זוריק לצחי ואמר לו כמעט עם דמעות בעיניים שהוא חייב לעזור כי הרוסיות יודעות ללוש ניוקי, לחתוך דג אבל לא מסוגלות לטפל בחסות. הוא עבר עם צחי את כל שלבי הטיפול בחסה מקבלתן, שטיפתן, ייבושן וסידורן כך שישמרו על רעננות וטריות. צחי הביט על אצבעותיו השמנמנות של זוריק, כיצד הוא מחליק אותן באהבה על החסה, שהיא בשבילו חומר גלם חי ונושם שמעיד על מאחורי הקלעים של המטבח כפי שמצב השירותים מעיד על מאחורי הקלעים של כל עסק. "תישאר איתי אני אעשה אותך טבח מעולה" אמר לו זוריק. צחי הנהן בלי לספר לו על קולומביה אחרי החגים.

ארוחת הטעימות היתה הצלחה מסחררת. השתתפו בה רק כאלו שיש להם קשר ישיר לעולם המסעדנות ולילד הפלא ורק עם כמה עיתונאים שלא היתה ברירה. חלק מהטועמים והטועמות היו אמורים להיטמע שבוע אחרי בקהל שיבוא לנסות את תפריט הערב. מצופה מהם, כך אמר בצחוק כשהם השיקו "לחיים" לחיי החיים הטובים, לשמוע הערות, להגן, לפרגן ולזכור מי אמר מה. מספר עלי ריג'לי, רגלת הגינה בירר צחי בוויקיפדיה, ביצתיים על שניים שלושה ענפים בשרניים הספיקו להפוך את הסלט הירוק להצהרה פוליטית, כך אמרו כולם. אוולין, שצחי הגניב לה אוכל ביום לפני, אמרה שזה הדבר הבא אבל צחי - שהוזעק ברגע האחרון לעבור ענף ענף ולקטום את פירותיו, כיסי זרעים שחורים שלא התפצחו לזוריק בפה כמו שדמיין אותם – פקפק.

שלושה ימים לפני השקת התפריט נקבעה ארוחה לצוות אצל יועזר. שאול ישב בפינה  הקבועה שלו וכל פעם הצטרף אחד העובדים לילד הפלא שבא אליו לשבח כל מנה שיצאה לשולחן. צחי קלט שהוא הולך להשתכר בגדול ורק קיווה שזה לא ייגמר בהקאה במסעדה. שפוך לגמרי עד ששום מונית לא הסכימה להעלות אותו בסוף לקח אותו עובדיה, שזוריק הביא בשביל שיהיה לו ראש שקט בכל הקשור לתנור וקלט את צחי מקיא מתחת לשעון. לעובדיה היתה מסעדה איטלקית שהתרסקה והשאירה אותו בחובות. משזיהה את הספוגיות של צחי לימד אותו כיצד להקשיב לבצק ואת עונג הלישה האינסופי. עובדיה החל תהליך של חזרה בתשובה, שנא לעבוד לילה, התבאס לראות את צחי ממלמל ומרייר והשאיר אותו בפינת הרחוב. כמו בכל הסרטים לא הצליח צחי לפתוח את דלת הבניין ואז התייאש ונרדם לצידה, תמרור "עצור" בין רגליו הפסוקות עד שמשאית הזבל העירה אותו והוא עלה הביתה ועלה על אוולין ונרדם מייד כשגמר.

גנבו את החסקה

גנבו את החסקה

כששמעה את זרחי צועק ’’גנבו את החסקה’’ נחרדה  וגופה התכווץ, הודף את המכה שהידיעה הנחיתה עליה. עד שזרחי חצה בכבדות את הרחבה, שהפכה בגלל השיפוצים למסלול מכשולים, והגיע אליה, כבר הגתה דרך מוצא עקלקלה, כזאת שתשתמש בהעלמות החסקה כמנוף לאיחוד בין לבבות, רצונות ואפילו רשויות. כן, למה לא, לחסקה יש ערך היסטורי לאומי. אסור לה לוותר על חלום, שלה, שלו. יש גם אפשרות לצמצם את מימדיו, ולנסות משהו חדש, צנוע יותר, נורמאלי. זרחי נעמד מתנשף מולה והסתיר לה את הים.  הוא חזר על החדשה המרעישה משגר כממטרה לאוויר "את שומעת" ו"בני זונות", תוספות לא רצוניות לקהל שומע ולא נראה. פרצופו הנפוח שיווה לו מראה של צוחק תמידי, אפילו במקרים כמו עכשיו, כשברור שאין משהו מצחיק בעובדה שבן זונה סילק את החסקה מתישהו בלילה, והשאיר משוט חסקה ארוך חסר שימוש על גג המכולה. היא לא אמרה כלום, לא דברי נחמה ולא עידוד, אלא הושיטה את כף ידה לאוויר והוא הניח עליה את צרור המפתחות. היא פתחה את דלת המכולה שהוסבה בעבודת כפיים של אלון, מנהל המועדון, למחסן ציוד גלישה וחדר הלבשה. מלבד המדפים על הקיר שעליהם הונחו  מספר גלשנים וסאפים של כמה חברי מועדון שלא התעדכנו במהפכים הארגוניים שהתחוללו, המקום נראה כמזבלה. לא עברו ימים ספורים מיום שבית המשפט הצמיד הערת אזהרה אישית מגובה בקנס לכל מי מהמעורבים בניסיון להשתלט על המכולה, פיסה מהנכס המשפחתי של זרחי, שלא יעזו להתקרב, והמקום הריח עזובה והזנחה.  לפתע המקום הגעיל אותה. היא הצטמררה ומיהרה להתפשט ולהתלבש בחליפת הגלישה שלה, מקפידה לא לגעת בקירות או בציוד הזרוק כאילו היו מעבירי מחלות. כשסיימה שלפה את הגלשן ויצאה בלי להביט אחורה. זרחי עמד ליד ז׳וז׳ה שסידר את באסטת התכשיטים שלו, הוא הביט בה בעיני כלבלב מוכה כשנתנה לו את המפתחות ושאל "כמה זמן תהיי, כי..." הוא לא סיים את המשפט והיא אמרה "הא, כן, נכון, אתה יודע מה...". היא לקחה ממנו בחזרה את המפתחות, פתחה את המחסן ואספה את הציוד שלה לתיק. כשסגרה בכוח את דלת הברזל העקומה לא נזהרה ומחצה את כף היד. היא עשתה את הטעות הזאת כבר קודם ונותר לה רק להתרגז על רשלנותה. הכאב החד התחלף לזעם, שהתחלף להקלה. כשהגישה לזרחי את המפתחות הרגישה להפתעתה מחוזקת. קול מצווה בראש זרז אותה ’"לכי לים! מספיק לבזבז זמן על שטויות" והיה בקול שמחה לאיד נערה פתיה חולמנית, שהאמינה לכל שטות שנאמרה בשנה האחרונה על עתיד המקום.

העירייה הכשירה מחדש את השטח שהפריד בין הטיילת למסלעה, וערימת  אדמה חומה-שחורה, מנוקדת בשאריות צמחי שרך ירקרקים שנשתלו לפני שנתיים ונעקרו ללא רחם, נערמה בדרכה לחבל הירידה לים שאלון וחסן התקינו בתוך הסלעים. היא לא התאפקה ועלתה על הערימה, מגביהה עצמה בעוד שלושה מטרים מעל הים שנפרש  מולה. צפונית אליה, משני צידי צינור הניקוז היא ספרה כשלושים גולשים בתוך המים. יהיו יותר, היא ראתה אותם מגיעים בזה אחר זה סוחבים את גלשניהם, ממגרש החניה ומחניית האופנועים הלא רשמית בגב בית האצ"ל. היה זה יום הגלישה הראשון לאחר חמישה שבועות של ים שטוח נטול תנאי גלישה. היה זה שיא מתועד, מגובה בזיכרונם של זקני הים וותיקי הגולשים, שצוטטו באתרי גולשים ברשת, מטיחים ביטויי איבה בפוליטיקאים שמזניחים את נושא איכות הסביבה. לה, לאלון ולחבריו זה לא שינה, כי הים היה מעולה לחסקה והיה לה את הסאפ. אלון הוא שהתעקש שתלמד סאפ. הים בישראל סיפק תנאים מושלמים במרבית ימי השנה. כשהכיר אותה לימדה יוגה ופילאטיס וגלשה בשביל הכיף. הוא התעקש שתלמד סאפ כדי שתוכל ללמד ואמר לה "את תראי איך הן ירוצו אלייך, תעשי להן יוגה, קחי אותן לאנדרומדה". מאתיים מטר דרומית אליה, לכיוון יפו, ישבו שתי בחורות. היא החליטה לא להתלבט ופסעה לכיוונן. יותר קל היה לה ליצור מגע ממשי כשבחורה ישבה לבדה, בכוננות מטרידים, מפוחדת ונרגשת מעצמה על שאזרה אומץ להגיע לבד לים. היא, עם הגלשן והסאפ שלה, הייתה הקלה בשביל שכמותן. לעומת זאת, כשהן ישבו בזוגות או שלישיות על המסלעה מול הים, השיחה הייתה לרוב פחות אישית ויותר עניינית לנושא הגלישה, עובדה שתרמה לכך שבפועל, היו לה יותר הצלחות למכור את עצמה בשיחה קבוצתית. "תחשבי שיש לך עוד ממשק" אמר לה אלון "יהיו לך שני כלים לעבוד איתן וכישורים שמשתפרים כל השנה בלי קשר למזג האוויר, אז איפה הדילמה"?

הוא ביטל את הקיק המיוחד שיש לגלשן לעומת הסאפ, ופיתה אותה ללמוד כלי חדש ולהדריך בשנה הבאה במועדון.

היא לא רצתה לחשוב עליו, ולא יכלה להפסיק לחשוב. היא לא הייתה מיוחדת ביחס אליו. מהיום הראשון שמועדון הגלישה נפתח היא ראתה כיצד עשרות גברים ונשים נמשכים לאיש הים המושלם, ששלף והתאים תובנות מתחום הים ומזג האוויר לכל מצב בחיים.

שתי הבנות נבוכו כשהבחינו שהיא ניגשת אליהן, כאילו תפסה אותן בקלקלתן. למראה גופן המתפתל בחוסר נוחות על הסלע היא העריכה שהן לא חובבות ספורט, והגעתן לים ממלאת יותר צורך רומאנטי מאשר פיסי. היא ויתרה מראש, משהו שאלון אמר שאסור לעשות, חוץ מזה הים באמת סוער ולא בשבילן. הים עולה ועוד מעט רק המקצוענים יוכלו להישאר. אז למה בכלל הלכתי אליהן חשבה. אלון, תשובת ברירת המחדל, עלתה עם החיוך שהעלתה, משוחררת ורגועה להציג עצמה "שלום, אני שירי דיין מדריכת גלישה". שירי הייתה חמודה, נחמדה, ועשתה רושם טוב כמו שהיא יודעת מהבית. היא הגישה כרטיס ביקור שלה ושל המועדון והוסיפה שעכשיו יש בעיות במועדון אבל זה לא משנה. היא נאמה את נאום "אתן חייבות לנסות ואם לא בא לכן זה בגלל שטיפת המוח שהעולם הזכרי עשה לכן מכזה גיל צעיר", ואחר כך צילמה אותן ישובות על הסלעים. האחת, גבוהה ומלאה עם שיער ארוך, חיבקה בבעלות את השנייה, שהייתה רזה וצנומה ודווקא רצתה לשמוע עוד. השיחה הסתכמה בעוד לייק לעמוד הפייסבוק שלה, שפתחה כשהרגישה בטוחה מספיק במיומנות שלה. הרזה חיבבה מטלפון נייד ששלפה במהירות בזק,  הגבוהה הבטיחה ללייקק יותר מאוחר, כי נגמרה לה בדיוק הסוללה. משום מה שירי לא האמינה לה, ועצבן אותה שזה בכלל מעניין אותה. היא ידעה שהיא חייבת להסתלק לים. היא שאפה אוויר והתרוממה.

"לים יש ת׳כוח שלו". "את חייבת לזכור ת׳כוח שלו, איך שאת חושבת עליו את באה אליו". אליו, עליו חשבה ואמרה "עליה, אליה אולי". "מה זה פאקן משנה" הוא ענה כהרגלו "את חושבת משהו שקשור למים, את הולכת לשתות או לים, בסדר"?

המסלעה עליה ישבו הבנות הייתה גבוהה ולא נוחה לירידה, אך היא התעקשה לרדת משם ולהרוויח את מבטי ההערצה בראותן אותה נושאת גלשן מרשים מדלגת על הסלעים, שונה, אישה כמותן, אבל שונה. שירי ירדה עם הפנים אליהן וגבה לים. חלק גדול מלימוד הסאפ היה לסחוב את הכלי הכבד, לפחות פעמיים ממשקל גלשן, שיכול להיתפס בזיז, להיזרק מעוצמת הרוח, ועדיין להשוויץ, לא לוותר על פרישת כנפי הטווס. היא נופפה להן לשלום מלמטה והלכה במהירות לקו המים. היא רצתה כבר להיכנס לים, להיבלע, לא לבזבז זמנה על תשוקה לילדות פחדניות, על מחשבות מה יהיה, התעוררות נשים ובית הספר לגלישה וחתירה. היא נענעה בראשה לאפרוני, גבר כחוש עם שיער בלונדיני צרוב מהשמש שרץ באיטיות, כפות ידיו מאוגרפות, הלוך ושוב במשך שעות. היא פחדה שכשתזדקן תראה כמוהו, גרסתו הנשית, והכריחה עצמה להישיר מבטה אליו, לא להירתע מהאפשרות. מחשבותיה נמלטו לשאון הים עד שכמעט נתקלה בצחי שעשה תרגילי חימום לקראת הכניסה למים. עוזרד, כלבו הנמרץ, בא להריח אותה ונשאר לידה מקבל ליטוף עמוק."מה העניינים, מה נשמע"? שאל צחי, מותח זרועותיו מעל ראשו, מטה פלג גופו העליון לצד. "גנבו את החסקה" היא אמרה. "לא"! הוא ענה בתדהמה "מאנייקים, בני זונות" ואז נמתח לצד השני ואמר "בעצם זה היה צפוי, מה זרחי חשב, שישאירו לו את החסקה? אכפת לו ממנה? ראית איך המחסן נראה"? "כן" היא ענתה "נורא. אתה נכנס"? היא הניחה את התיק שלה ליד קערת המים של עוזרד ורק אז הבחינה שהתחדש. "...מה זה גלשן חדש"? היא הניחה את הגלשן שלה על החול צמוד לגלשן החדש שלו, להשוות. שני הכלים שימשו לאותו מטרה אך שלה היה ישן, ארוך, רחב ומצולק ושלו חדש, צר, קצר ובטוח שלא מסין. "דנדש מהוואי" צחי אמר. אלון קרא לצחי "הדנדש" בגלל שתמיד היו לו דברים חדשים. דנדש היה הלקוח הראשון שביטל את המינוי למועדון והוציא את הגלשן שלו מהמחסן. הטענה של דנדש הייתה שלמרות שאין מצב שמישהו מזיז את הגלשן שלו ממדף האחסון בלי רשותו, כן היה מצב והוא פורש. אמיר התחנן בפניו שלא יבטל את המינוי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותו משתמש בביטוי "בשביל הכבוד של אלון", והיא זוכרת שצחי הביט באמיר ובה ורק אמר לו ’"אתה קרוע. מה הקשר. בשביל הכבוד, אני אבוא לשתות בירה" והגיע רק לבירה בימי שישי. אמיר וחסן היו שני העובדים הערבים של המועדון. שניהם העריצו את אלון. אמיר שנא ערבים. משתי בירות ומעלה נהג להכריז בקול רם על אהבתו ליהודים ושנאתו לערבים. קולו החזק גבר בקלות  על מערכת ההגברה ויצר אי נוחות בקרב הלקוחות היהודים, הרבה יותר מאשר אצל ערביי יפו, שהגיעו למקום יותר ויותר. מדי פעם  ניהל חסן ויכוח עם אמיר לגבי השם ׳אמיר׳. אמיר סירב להודות שזה לא שמו האמיתי אלא שם מומצא  עבור היהודים, שיהיה להם נוח. לה היה מאוד נוח עם אמיר. לעומת חסן, שהסתפק בהעלאה והורדה של ציוד השיט שהם השכירו מהמחסן לחוף, אמיר, יליד ירושלים המזרחית, היה תאב ללמוד. כשהתברר לה שהוא ממש רציני  ואין לו שום עניין בלהתחיל איתה, נהגה להיכנס איתו למים ולהשגיח עליו. פעם, כשעלתה מהחוף למועדון לדבר עם תלמידה לשעבר שבאה לברר על חידוש הלימודים ולא שמה לב אליו, נאלץ אלון לחתור עם החסקה לעומק כדי לשלוף אותו מהמים, לאחר שהים סחף אותו ואת הסאפ. אלון קשר את הסאפ וסירב להעלות את אמיר לחסקה. הוא הכריח אותו לשחות אחריו, להראות לאמיר שהוא כן מסוגל.

בתוך המים נרגע כל גופה. היא עקבה אחר דנדש. הוא סיפר בגאווה לא מוסתרת, לה ולעוד גולשים שבאו להתפעל, שהגלשן שלו לא נצבע במברשת אוויר כמקובל אלא צופה כפארקט, בשכבה עדינה של כפיסי עץ הלחם, שמגזעו יוצרו לוחות הגלישה המקוריים בהוואי. סגנון עיצוב הגלשן שלה היה חללי, גלקטיקות בין כוכביות, סגנון משנות השבעים שהתחלף עם השנים למשבצות דמקה, צינורות  חד צבע, תבניות קעקוע מאיי הפסיפיק ומריחות צבעי ניאון, הסגנון שהיה באופנה עכשיו. גובה הגלים עלה. כשדיברה עם זרחי, הגובה לא עלה על מטר ועכשיו הגיעו הגלים למטר וחצי, ובמגמת עלייה. הנחשול היה חמש כשהיא יצאה מהבית, אבל ברור היה לה שעכשיו הוא עובר את השבע. אולי שבע נקודה שלוש, רוח צפונית מערבית, וכיוון גלים מערבי. חום הים היה עדיין קצת מעל לעשרים מעלות, קר מדי בשבילה שתהיה בלי חליפה אבל כמחצית מהבחורים היו ללא חליפות או בחליפות דקות. היו כארבעים גולשים בתוך המים, ולפי תנועת האופנועים שזרמו מהכביש, שנגלה לפניה כל פעם  שגל תחתיה התרומם, כדאי לה להתחיל לפני שיהיה צפוף. היא הביטה לראות את, מי היא מזהה. מהקבועים, שבשלב זה היו כמחצית מאלו שבמים היא הכירה את כולם לפחות ברמה של "שלום שלום". היו הרבה יתרונות בלהיות בחורה בתחום הזה. עדין לא רבו איתה על גל, אם כי היא זאת שהייתה על פי רוב מוותרת. מרחוק, צפונית לצינור, היא ראתה את הילה. היא זיהתה אותה מרחוק גם אחרי שהילה גזזה את רעמתה הג׳ינג׳ית. היא נופפה לה לשלום למרות שלא האמינה שתראה אותה. ואז היא ראתה את הגל מתקרב. היא זיהתה אותו כמו שזיהתה את הילה. "אהבה ממבט ראשון" קראו חבריה לתחושה הזאת, כשאתה מזהה ולוקח בעלות על גוש המים שמתקדם אליך, ורק אליך. היא התחילה לחתור קדימה. דנדש גם הבחין בגל והתחיל לחתור. לא שינה לה כלום, היא ידעה שהוא שלה, רק שלה, והיא תתאבד עליו כדי לקחת אותו. המים התרוממו. מזווית עיניה היא ראתה שתוכל למשוך את ההחלטה לאיזה כיוון לתפוס אותו עד לרגע האחרון. הנה זה בא. היא נעמדה ללא בעיות כשרגל שמאל קדימה. לצידה היו עוד שלושה גולשים שהתקדמו לצידה ולעברה. ואז, לראשונה בחייה, בלי שממש התכוונה היא ביצעה נפילת אוויר יזומה, מעבירה את משקלה בהילוך איטי, כאילו יש לה את כל הזמן בעולם ומבצעת שיפוע חד בעודה מתרוממת באוויר. קפיצתה ריסקה את ההתקדמות  הגולש הקרוב אליה שנבהל משינוי הכיוון הפתאומי. יותר מאוחר, כשהוא ביטל את ההתנצלות שלה במשיכת כתפיים ואמר "סחטיין על הביצוע" היא חשבה שאולי קצת הגזימה והיה מקום ליותר זהירות. "שטויות" גערה בעצמה וחזרה על משפט אלון קלאסי "אין שכל אין דאגות". ככל שמערכת היחסים בינו לבין זרחי השתבשה, כך חזר אלון על "משפטי אלון" ויצא למסעות ארוכים על החסקה, מתיש את עצמו מדי יום בחתירה מערבה לשמש השוקעת. "בטוח אלון מעורב בגניבת החסקה" שמעה מאחוריה את דנדש "שטויות" אמרה "אני זזה לצד השני". היא חתרה בכוח, מסרבת לקבל השערתו. בעזרת הזרם היא הגיעה במהירות אל מול בית האצ"ל. היא נמנעה לגלוש שם, בגלל הסלעים באזור ההוא, אבל רצתה לגעת בהילה. היא ראתה אותה ליד החוף ולא ידעה אם היא מתכוונת לחזור פנימה לים או יוצאת לחוף. דווקא התאים לה להסתובב איתה כנערת חוף, לצעוד בקרקסיות על החוף ולמשוך תשומת לב בהנאתן הילדותית. לא היה לה סבלנות להמתין ולראות לאן מועדות פניה. היא ראתה גל מתקרב, לא מושלם אבל לעזאזל, היא תעשה אותו מושלם. היא התרוממה עליו בקלות. הגל בא ונשבר בשני הכיוונים כרוב הגלים באזור אך הוא סחב הרבה חול שהיקשה על ירידה מסודרת ודרש אופטימיות. משמאלה היו בועות קצף לבן מזרמי הגלים החוזרים שהרתיעו אותה והיא משכה ימינה, לאזור הסלעים. ככול שהתקדמה לכיוון החוף איבדה את יציבותה. עכשיו קלטה שהיא מוקפת בועות, דגל אדום למים רדודים. "אני יכולה" חשבה, אבל איבדה קור רוחה ונטשה לצד ימין. כאב חריף הגיעה מרגלה. היא נתקלה בסלע. היא צללה, מאפשרת לגל אחריה לעבור, מושכת את הגלשן שקשור ברצועה אליה. הגלים באו בזה אחר זה. היא נתקעה במקום הכי גרוע, באמצע מסלעה תת-ימית, מים רדודים בגובה פחות מחצי מטר ורגל מדממת. שירי הרימה ראשה מהמים רק כדי לנשום, וראתה את הילה יוצאת החוצה. לא היה מצב להנאה ילדותית עם רגל מדממת. זין, היום זה לא היום שלי חשבה וצללה, שוחה פנימה לים.

ארוחת בוקר ישראלית

צעד 1 – הודינו

תומר הקשיב לרוח השורקת וליטף את בטנו. בחודש האחרון הוא אכל כמו חזיר, עישן כקטר אבל לא עשה סמים. עמידתו בפיתוי עלתה כרס קטנה, ריח, עצבנות וקוצר רוח אפילו  לזוטות כמו קריאת תרנגול שמיאנה לבוא. הטו-טו-טו התרנגולי, שהתחיל ברטט דק בחושך, התמלא והתעבה עם השמש, חדר לשנתו במהלך הימים הראשונים לביקורו השנתי  בישראל. הצעקות גרמו לו להתחפר, מחויך בין השמיכות, עם תחושה כללית של שמחה. אסור לעמידה איתנה בפני פיתוי שתהיה קשורה למצב רוח ובכל זאת תומר חש חיוביות תומכת בחינניות ה"קטע" של בינו ובלה, זוג תרנגולים תאבי חיים בקומה ה – 42. קרקושם הפעלתני עד הצהריים עזר לו לגבור במעט על פחד הגבהים שלו והוא הצליח להישאר מספר שניות צמוד למעקה המרפסת, תל-אביב מתנדנדת תחתיו.  נאווה, בעלת "מלונית ברקיע- פתרונות דיור מתקדמים", שאספה את הביצים ואף בוקר אחד הדגימה יכולתה בהכנת ביצים עלומות,  אמרה לו כשסיפר לה שהוא אוהב שהקרקור חודר לחלום ש"תרנגול בחלום הוא סימן חיובי ומעודד שמנבא התקדמות בתחום הכלכלה, החברה והמשפחה". אחרי זה הפסיקו הקרקורים. תומר ייחס את היאלמות קולם לסערה שהחלה בחוץ. מבלי שהתכוון הוא התעורר בשלושת הלילות האחרונים מוקדם  ושכב דרוך, אוזניו כרויות, לשמוע משהו מבעד לגשם, רעמים והחלונות הכפולים.

צעד 2 – הגענו

כמה שעות קודם כששככה מעט הסערה בחוץ ובמשחק של "מכבי" יצאו כולם למרפסת. בינו ובלה הסתובבו בדומיה בלול המחומם.  הם לא הראו סימן שמעיד על חרדה ממזג האוויר או מששת הפרצופים שתקעו את ראשם מעליהם ומצדדיהם. ד"ר עדי, רופא ומנתח אוזניים מבוקש, פסק לאחר שהגיש להם את אצבעו לניקור,  שהאימה של תומר מחזון התקדמות בחיי החברה הכלכלה והמשפחה אילמה את העופות. בו במקום התערבו ששת החברים על הקוקוריקו של מחר. ד"ר עדי, הדרוויש ועמי הימרו שהשתיקה תימשך. הם תרצו החלטתם בשפע מקרים מהעבר שעוצמת חרדותיו של תומר השפיעו על סביבתו. תומר, התיש ובועז הימרו בעד קרקור עם שחר.  כדי לצאת איתם הוגנים, התקשר תומר לנאווה, מבינה מקצועית בקיימות ובחיות/עופות/דגים של  אורחים מהעשירון שצורך מערכות בנות-קימה. נאווה אמרה שבהתחשב שזוג העופות נראה מצוין, שהתרנגולת מטילה ושהזכר אוכל במרץ הרי - לפי הסיפורים שהיא שמעה מאילנה, גרושתו של תומר -  תומר אחראי להיאלמותם. ואז בועז החליף צד בהימור. תומר התעצב. לרגע היה לו חשוב שבועז והוא ירוויחו או יפסידו ביחד במשהו שקשור לטבע

צעד 3- החלטנו.

הרהוריו נקטעו מליקוקים משופמים. דירת הנופש  כללה גם את בונזו ולאקי. שני הכלבים, ניצולי התעללות קשה, הוקפו ברוב ימות השנה באנרגיה נשית מעצימה. הם זיהו בתומר את החוליה הרכה, המלטפת ונצמדו אליו במלא כובד פינוקם. תומר נאנח בקול ונתן לאצבעות שלו לטייל על עמוד השדרה שלהם. עבר עליהם לילה קשה. כשהדרוויש נכנס לדירה, דקות מועטות לפני שריקת הפתיחה ביורוליג מול פנאתינייקוס, נשכבו בונזו ולאקי על השטיח ליד תומר. תומר לש את בשרם וניסה לא לפחד מהקרחאנה הקרבה. הדרוויש גמר לכסוס פרחי מריחואנה ביתית, נשען אחורה וזרק בהטעיה כרית, ספתח השכמה, על תיש שהתיישב ובידו שישייה מהמקרר. בונזו, דני מעורב גבה קומה, שהוטעה מההטעיה, זינק בבהלה, הפך בזנבו את קערית הקססה ונעלם מהסלון. לאקי, בעל השערות הארוכות ומבט עצוב, טופף אחריו, איטי מדי מלחמוק מכרית שנחתה עליו. עמי ובועז אף הספיקו להמר קצר קטן מול הדרוויש נגד הפגיעה. והפסידו.  הדרוויש לא סלח על הפיכת הקססה והציק לכלבים עם כריות לאורך הלילה.

צעד 4 - עשינו

בעודו מפשפש מטה מבסיס הגולגולת של בונזו למרווח בכתפו הרחוקה, נדמה היה לתומר שהוא שומע משהו. פלג גופו העליון הזדקף. בונזו ולאקי חשו שמשהו חשוב קורה. השחור של הלילה השתנה לאפור כחול עמוק. השמיים התבהרו מעננים ולראשונה מפרוץ הסערה נראה האור המנצנץ של מגדלי עזריאלי מימינו ונקודת כוכב נוגה בקצה השני של החלון. תומר היה איש של אמצע היום ועדין התרגש כשיצא לו לראות זריחה. שוב נשמעה חריקה. הוא התבונן סביבו לראות מי עוד מסוגל להשמיע רעש, הפשיל את השמיכה וקם. הוא ושני הכלבים עברו בעדינות בין הישנים בדירה. בסלון שכבו בועז, ראש שמוט לרצפה ועמי שהסתובב ללא הרף ובפראות . הדרוויש בתחתונים נחר במיטת מים. תיש וד"ר עדי נרדמו בבגדיהם במיטה של תומר. הוא הדליק את מכונת האספרסו וכיבה מיד לשמע שאון ההרתחה. מייד  הוא עבר ל"שחור" ומזג מים לקומקום קטן, פתח את צנצנות הקפה והסוכר, שם לידן כפית והדליק את הכיריים. הוא ניגש לדלת המרפסת, הביט על הלול וחזר למלאכת השפיתה. הוא חזר לתצפת בבינו ובלה עם כוס קפה חמה. היה לו ברור שהוא רוצה שישירו. לול העץ והזכוכית,  ארבעה מפלסים, שניים מחוממים, מוקם בצד מזרח והסתיר את מגדל "ליבר" הסמוך. שתי כרבולות אדומות עם כתם צהוב הסתחררו בדומיה במפלס השני ליד מפל מים. הוא הצמיד פניו לזכוכית שפלטה קרירות נעימה והקשיב. היתה לו הרגשה שהוא שומע פטפוט. הוא פקד על הדלת להיפתח והכנף שעליו הוא נצמד זזה. גל קור נשאב פנימה ואיתו קריאת קוקאדודלדו בעוצמה. תומר נרתע חזרה לסלון ופקד על הדלת להיסגר. מבפנים הוא שמע אותו שר טו-טו-טו בסולם עולה ויורד שלעיתים נשמעו לו קודרים ולעיתים שמחים. אף לא אחד מהישנים התעורר.

צעד 5- התוודינו

הוא הפעיל מיקרופון בנייד כדי למנוע ויכוחים וסובב את הספה מזרחה. קרני האור טיפסו מעל ההרים והמשיכו לים. דירת היוקרה הפכה למיכל מרהיב בין הים לשמיים ותומר צף בין ענני הנוצה שחלפו במהירות. התרנגולים שרקו וצווחו במרץ. מדי פעם עברה להקת ציפורים, מנצלת את זרמי הרוח לריחוף נעים של אחרי הסערה. תומר הרגיש נינוח וחסין, פחות מאוים ונסער כפי שתדיר קרה לו בימים הראשונים של חופשתו בישראל. הסערה ניקתה גם אותו. הוא  מסוגל היה לחשוב בהיר, להביא תועלת למשפחתו ולחבריו. פתאום הוא ייחל לסיום הביקור ולנסיעתו חזרה לארה"ב. עד השנה הנוהל היה קבוע: גרושתו חיכתה לו מחוץ לשדה התעופה במיאמי והסיעה אותו לגמילה. או אז הוא התחיל בצעד1 ולאחר חודשיים המשיך לביתו בהוואי. זיכרון הגמילה עשה לו חשק לעוד קפה. לא משנה כמה יוקרתי מוסד הגמילה, הקפה תמיד  גרוע. הוא בכוונה התאכזר לעצמו ולא הביא איתו קפה, משליך תהליך על תחליף, מעמיק סבל הגמילה-מרעים בציפייה לעונג מהטובים.  לפני שנשכב יצא להשתין וצילם על פי בקשת עמי, את חבריו ישנים. חוץ ממנו, המארח, נצמדו החברים לסידור שינה קבוע; הדרוויש לא ויתר על מיטת המים. ד"ר עדי נרדם בצד של המנורה, ספר על חזהו שממנו קרא שורה ונרדם. התיש נרדם על הבטן ואז לפתע, כבטוח בנכונותו לחשוף שברירותו לעולם, הסתובב כמתעופף באוויר ונחת על גבו. תומר כיסה בשמיכה את עמי ובועז ושפת עוד קפה.

צעד 6 – התכוננו

במקום לשכב הוא התיישב בכסא גבוה על בר,שהתעקל מזווית ראייה מסוימת כהמשך קו החוף, והציץ מתוך הרגל על צג המחשב נייד שלו שהעביר לדרוויש. בשנים הראשונות לאכלוס מגדל נווה צדק נהג  דרוויש להתחזות כקונה וסחב איתו את עמי ובועז לפגישות עם אנשי השיווק של הפרויקט.דרוויש הציג עצמם כידידי נפש של נאווה, "האישה והאגדה" הוא כינה אותה. כדרך אגב הוסיף שהם חברים של אחד מדייריה שמתארח אצלה פעם בשנה בדירה. עמי ובועז התחרו בחיקוי של הדרוויש, ממורק ולבוש בבגדי תומר, מברבר עצמו לדעת על כמה שהמגדל יפה וכמה מטומטמים תושבי השכונה למטה שמתנגדים  לבניין. לעמי ובועז נצצו העיניים, בוהקות מהצצה לחיים שלא יהיו להם לעולם. הדרוויש לא איבד תקווה לחלום העושר והאמין בכוח הרצון ובמחשבות בונות. היומרה של דרוויש הגעילה את תומר שהשתמש בגועל כחומר לזיכוך בגמילה לאחר הנפילה שתמיד הגיעה. לעומת תומר שהיה נחרץ בכסף וסמים לדרוויש היה אופי נחרץ בכל תחום. נחרצותו חיתנה אותו עם חברתו הראשונה, הפרידה אותו ממנה, רכושו וששת ילדיו, ולהתגורר לבד בבקתת עץ קטנה בתוך משתלה בערד. בתחום הגננות הוא הצליח עם הצמחים ונכשל כישלון חרוץ עם בעליהם. הוא לא סלח לאנשים על תלותו בהם. תומר סידר לו להיות גנן אחראי בשני בתי מלון בים המלח. נאווה חילקה את מספר הטלפון שלו לאילו מלקוחותיה שרצו זיון עם ישראלי שורשי. הדרוויש העריץ את נעווה והקפיד לדווח לו כמה עלה שווי הנכס מאז שקנתה אותו. תומר, בבוקר האקזיט בדרך למוסד הגמילה, ערב להלוואה שנאווה לקחה לממן רכישת הדירות. היא היתה  מהראשונים לקלוט את הקומבינה המופלאה שעשה היזם בנצלו פרצה בחוק שלא הגבילה גובה לקומה. בשיחות טלפון למוסד היא התעקשה לעדכן את תומר בהתגבהות הבניין. הוא, ששנא בניינים גבוהים באופן כללי השתמש במגדל כאתגר: גם הוא רצה לגדול בודד ומנותק.

צעד 7 - ביקשנו

תומר נהיה מיליונר בגיל 30. להזנק השני הוא הצטרף כי לא הרגיש "באמת באמת" בליגת העושר  של "פורבס". אחרי ההזנק השלישי והאחרון, שהפך אותו למולטי-מיליונר, נגמל גם מכסף. ביום הולדתו ה- 41, שנה לפני האקזיט, נשבע תומר שלא יעשה עוד עסקים לעולם, שלא יתפתה לזהב. בדרך לאקזיט הוא השמין, שתה, עישן שתי קופסאות סיגריות ביום, בלע סוכריות והריח אבקות. כדי לעמוד בהבטחתו קעקע NO MORE על גב כף יד ימין ותאריך של שנה מיום הקעקוע על גב כף יד שמאל. שבוע לאחר מכן, הופיע אצל המקעקעת וכאסיר התחיל לקעקע על רגליו קווי אורך כימים שחולפים וקו רוחב שחצה אותם מדי שבוע. שותפיו מינפו את מראהו המטורף, את הדחף שלו להיפטר מהסיוט ולהימכר במחיר שיא לחברת ענק, כדי לדרבן את העובדים הזוטרים להישאר עוד שעות בעבודה. הקעקועים פעלו כסם תשוקה ונהפכו לטרנד בעמק הסיליקון. תפוקת  המתכנתים עלתה, 15% מהם התמכרו לסמי מרץ. אלמלא אהבתו לקפה יתכן שהוא לעולם לא היה נגמל מכסף. תומר שנא את הקפה במוסדות הגמילה היוקרתיים. לאחר החתימה על מסמכי האקזיט החליט תומר לצאת לגמילה אצל העניים, איפה שבפגישות מגישים רק נס קפה מגעיל, כזה מתרומות של דודות מכנסיות מקומיות. בתום שלושת חודשי גמילה בשכונת "האיטי הקטנה" בחברת מריחי דבק ואמפטמין ביתי, נטול יכולת לחלוק חוויותיו והדברים שראה עם אנשים "רגילים" הוא הפך למתנדב פעיל של AA.

צעד 8 - רשמנו

תומר עבר להוואי לברוח הכי רחוק מהניוון, מהחלל שלא יתמלא והעצב האינסופי שראה מסביבו בחברה עירונית. ובגלל הרומנטיקה. בזכות מק-גארט, BOOK HIM DANNO הוא גבר על הבחילה מריח וצפיפות הנוסעים באוטובוסים ומוניות-שירות בדרך ז'בוטינסקי מפתח-תקווה לים. הוואי 5:0 השמיטה את השייכות למדינה, יצרה לו זהות של גולש רודף גלים שסחפו  אותו לארצות הברית. שיטת הגמילה ב-12 שלבים שינתה אותו מאדם מאמין באקראיות הגל למאמין בשיטה. קל היה לו להיגמל מסמים ומרדיפת בצע. הוא לא הצליח להתפטר מחווית ההתמכרות ל"נדנד" מכה למוח ולשרירים שמעיפה למטה למעלה. כדי להימנע מפיתוי, כל פיתוי, הסתגר תומר בוילה מול הים והקיף עצמו, במרחק שיחת טלפון, בבוגרי השיטה. ארבע פעמים בשבוע הוא, ועוד נגמלים ותיקים נסעו בהתנדבות לפגישות עם קבוצות אחרות של מכורים ברחבי האי. את קפה הטוב שהוא הביא לפגישה הוא שתה לבדו. האחרים העדיפו נס-קפה זול. בהתחלה הוא ניסה לשדל את החדשים לטעם חדש  בסוף הוא ויתר. תשעה חודשים בשנה, מרופד בצמר גפן כלכלי וחברתי שעטף צלקות מכורים שרצו אך לא יכלו, הוא חי בהוואי כתייר מוגן.

צעד 9 - כיפרנו

אחת לשנה הוא היה עזב את האי כדי לנסוע למשפחה בישראל. בדרך לישראל נהג לעבור בלונדון למרתון כדורגל ובחזרה - באתרי סקי באירופה או בארה"ב. מחוץ להוואי, השתבשו לו ההרגלים. ידו נשלחה לקבל כוס אלכוהול שהושטה לעברו, תפסה ג'וינט שהריח נהדר ועבר סמוך לאפו. ב"הייטי הקטנה" לימדו אותו להפסיק להצטדק ולהצדיק התמכרותו ונפילותיו החוזרות. הקהל בפגישות המכורים רגיש לחרטא ובזו לשכלתנות. כמפיץ בשורת 12 הצעדים בקרב נגמלים טריים בהוואי הוא למד לדמם כשחקן כשהגיע תורו לשפוך קרביו ולספר סיפורו. ככול שהתרגש יותר גירד  בחוזקה את קעקועי הימים החולפים שנשארו כעדות על רגליו. עכשיו למשל הוא הרגיש קל וצבעוני כקרן אור שבאה מהשמש שהפציעה, נלכדה בשרשרת קריסטל מעל הלול ונשברה לקשת צבעים שהסתובבה בחדר. קול נחרה כזעקה בקע מעמי או בועז. הוא לא זיהה מי השמיע את הנחרה. שניהם נעו בחיים כצוות, תומכים זה בזה. אחד נחר באימה והשני נזעק. ידו נקפצה על הכוס. הכעיס אותו יד הגורל וחוסר האונים שלו מול חייהם. בעיותיו האישיות הגעילו אותו. הוא סתם מפונק, מכור עלוב, לסבל שלהם היתה משמעות. לעמי, שהגיע ממשפחה מרקסיסטית יש ילד נכה.  בתו הבכורה נהרגה בתאונת אוטובוס בטיול של אחרי צבא ואשתו חזרה בתשובה. אשתו של בועז בדיכאון קליני מאז הלידה השנייה לפני 12 שנים. מלבד להשמין מכדורים, לבהות בטלוויזיה ומדי פעם למלמל דברים לא ברורים לילדים היא לא תפקדה. לפני שנה פוטר בועז מעבודתו ואז התגלה שחלה בניוון שרירים. כשהדרוויש סיפר לתומר על המחלה התקשר תומר לבועז ואמר לו שהוא פתח לילדיו קרן חסכון ומעביר לו עכשיו כסף. בועז סרב לכסף ולא אמר "לא" לקרן עבור הילדים. כשהשיחה הסתיימה, התקשר תומר לחבר מהמעגל שלו ב"שיטה" ואמר לו להגיע מייד.

צעד 10 – המשכנו

על פי התקנון, שני האחרונים בטבלה ששקללה את תוצאות ההימורים, משחקי השש-בש והפיפ"א בפלייסטיישן יוצאים בבוקר להביא חומוס, ג'חנון, בורקס ומצרכים לסלט ענק קצוץ דק-דק שהתיש מכין. ד"ר עדי התעקש שמדי שנה ייקנה האוכל במקומות חדשים. הוא  ואשתו הפכו להיות אניני טעם. הוא סירב לקבל שתומר, שבמסגרת הגמילה הפסיק לשתות אלכוהול, סיווג יין כאלכוהול.  תומר נהג לספק יינות יוקרה לד"ר עדי מהימים שהיה רק עדי הסטודנט התפרן שאוהב לשתות המון. עוד כמה שעות ייפגש ד"ר עדי עם אשתו וביחד הם ילכו לעשות מסג' מפנק ביפו ויחזרו לשתי בנותיהם היפות שנמצאות אצל הסבא והסבתא. עמי תמיד סגר את הטבלה. השנה, התיש באופן חריג היה סגנו. בועז פקח את עיניו. מיד הוא ידרוש קפה מתומר וכשיקבל יציג מחוות כעס של "מה כבר יש לך לעשות בחיים". תומר סגר את צג המחשב בעדינות, כמו שהיה רוצה להיות עדין עם עצמו ולסלוח שהוא שמח שעוד כמה שעות הדירה תהיה ריקה והוא ישכח מאיפה הם באו ולאן הם חוזרים. תומר יצא למרפסת. בונזו ולאקי השתרכו אחריו בעצלתיים. הוא התיישב על כסא קטן, עטוף בשמיכה ושלושתם הביטו בעיון בתרנגולות. הזכר הסתובב בשקט קומה העליונה והתרנגולת רבצה על מצע קש במפלס התחתון מנענעת ראשה ופולטת קרקושים קלושים בקצב קבוע. החוש הטבעי של נאווה התביית על נשים יהודיות עשירות עם מודעות סביבתית ולעיתים אף רצון להגשים חלומות. בעלת התרנגולות שכרה מנאווה את הדירה היוקרתית כמאה עשרים ימים בשנה. היא האמינה בתזונה אקולוגית, חיבור לסביבה ואכילה מקומית ועונתית.

צעד 11- חיפשנו

 דלת ההזזה נפתחה. תיש נכנס יחף למרפסת. חיבור האצבע השלישית והרביעית בשני הרגליים נחשב כסיבה ההיסטורית לשם "תיש". הזקנקן שטיפח התיש בהפגנתיות, תחילה משערות ערוותו ואחר כך בסנטרו, לא השאירו מקום לספקות. תיש התבגר מוקדם משאר הילדים בשכונה וניצל את יתרונו הגופני כבלם בכדורגל וSHOOTER- בכדוריד בהפועל פתח תקווה נערים. בנוסף עזר תיש לפרנסת הבית מגיל צעיר בשליחויות לירקן השכונתי ולחנות פרחים במרכז העיר. קריירת הספורט הענפה שלו קוצצה כשפותה על ידי דיירת בקומה חמישית של רב-קומות חדש עם מעלית בדרך ז'בוטינסקי. הוא נטש את הספורט לאחר שצמד לקוחות העבירו לו סיגריה מגולגלת עם חשיש.  ידידותם של תומר ותיש נכפתה עליהם מהיותם שכנים מאותו שנתון שלמדו ביחד מהגן עד סיום בית הספר היסודי. עד הבר-מצווה הם אף נהגו ללכת מכות בתכיפות. האלימות בינם פרצה כהרף עין מסיבות שהם עצמם לא הודו שהם זוכרים לאחר שגמרו להתיש האחד את האחר. מול יתרון הבגרות של תיש עמדה לזכות תומר יציבותו, חוסר נכונותו לוותר ואימוני הג'ודו שהוא התמיד בהם הרבה אחרי שהוא הפסיק להנאות מהם. תיש נדד מתיכון מקצועי אחד למשנהו ואז נקלט בקיבוץ שויתר לו על הלימודים. תומר נהג לנסוע אליו לקיבוץ ותיש ישן בחדרו כשאילצה אותו אחראית "חברת הנוער" לצאת הביתה ולהתראות עם הוריו.  

-          קפה? שאל תומר

-          יותר מאוחר ענה תיש

שניהם התבוננו על התרנגולות, השמש, תל-אביב והים. תיש לא היה מהדברנים. תומר הופתע ששמע אותו משתתף בויכוח באישון לילה האם נכון לדרוויש להיעלב כשמכנים אותו "הזקן". תיש טען שחובה לקבל רשות להשתמש בכינוי "זקן". תומר חשב שלהיעלב זה מותרות של צעירים והטריד אותו שהתיש מפסיד. הוא גם לא הצליח להתיק עיניו מהכתמים האפורים בזקן התיש שהתפשטו לשערות ראשו וגופו.

צעד 12 – נשאנו

-          "טוב..אני יורד להביא אוכל. אתה בא?" שאל תומר

-          "וואלא" ענה תיש וליטף בשתי ידיו את שני הכלבים

הם ירדו בשתיקה במעלית. בלובי, בזמן שהשומרת בלובי פינקה את הכלבים, הם חילקו את המשימה

-          "נראה לך שקנטרו פתוח שישי?" שאל תיש

-          "לא חושב..זקנים..לא עובדים שישי" ענה תומר וראה עננה על פרצופו של תיש. התיש חשק ברדיו העתיק של המנעולן הוותיק. "עזוב! עלי..עד שאני טס מביא לך אותו"

-          "כן" אמר תיש ועיניו נצצו "תגיד לו, תגיד לו שזה חשוב. לאוסף..". הוא ולאקי פנו דרומה לשער דרך אילת.תומר ובונזו פנו צפונה לגשר הבטון מעל תוואי הרכבת ההיסטורי.

ממלכתי 2014 ; יומן קריאת סיפורים

כתיבת היום

אני: את חושבת שאני תחרותי

?את: למה אתה שואל

אני : למה, ככה, ככה למה ,למה ככה הגדולים שואלים ושואלים

את: אידיוט. אתה לא תחרותי. אתה הילד הסובל. לא הילד המצטיין

אני: אויש...נכון

סתם, כי אני מעלה את הסיפור ששלחתי לארץ. יש דף לסיפורים שלא זכו

את: היה לא רע מה ששלחת להם

אני: כן... שכחתי. זוכר ממנו רק את התחושה שבעצם רציתי לכתוב יותר מופנם ופתאום יצא בומבסטי. מפחד לקרוא אותו

את: תתגבר. מה אם הרגל קרושה

{____> ההמראה לכתיבת היום היא דף הפייסבוק שהגעתי אליו, איך לעזאזל הגעתי אליו, רק פתחתי דפדפן וכו...אהההההה בטח הfucken 106 ממממ...תי תי תי תית תי תי ומה יש לנו פה

MORAN

חיבבנו OH OH YE   YE

מה פה הולך פה גם המוסיקה WTF שחר זלצמן מודולציה אפשר לדעת מה לעזאזאל השיר..לא ברור שלא אבל אנחנו אהבה ונכון..יש לנו פה קריאה משותפת של כמה 1234 שלי 5 סבבה + אז רק רגע יש לנו גם הארץ וfuckeN seder . תרגיע ..הכול בסדר הכול בסדר שלום ואהבה שלום אהבה

תתחיל מהתחלה אתה איניסטנט מורן היא לאינסנט ממממ....המשפט הראשון מרחיף אותי לוקח אותי לא כטיל שלוח, תחנת חלל עפה..אני מפענחת בצבא. הצילום, המבט מחבר. מחפשת מישהי. יש תיאור. היא מחפשת את עצמה עצמה דמיונית היא אמיתית כשאתה מפענחת. הנה פה בבקשת.  ”...לחפוף זה לעשות ביחד מה שעשית קודם לבד: להציץ יחד במגֵרות, לצאת יחד לדואר, לענות לטלפון ולהדגים לשניה איך ומִמי מעבירים שיחות ומה רושמים ביומן. "מָאמִי, להביא לך משהו מבחוץ?" מישהו שאל מישהי. ואני את עצמי שאלתי אם אמא קוראת לחרות לאכול או שחרות מסתדרת לבד? עד המגרש שמענו את אמא שלי, עד הוואדי? אני לא בטוחה..."

אולרייטי, יש לנו ווינר על ההתחלה עכשיו מה. הארץ. קדימה. טלפון, מה? אתה יכול לחנות בחנייה של ג'ון. בסדר. בסדר. בסדר.

אני לא מאמין היא הזמינה את ההוא עם הדג מלוח. UFF  היתה פה חרקה. מהאחות אגנס לדג מלוח. רוסיה בטח. מקום ראשון אצלי ובגדול  טסה יותר נמוך והרבה יותר מהר. קפה. שניים. הם לא מזדיינים. למה? לא שואלים למה. היא לא היתה מזמינה אותו אם לא היה לה את הצייד. איזה יופי הציפורים. מה יש להם להזדיין. עוד חרקה. היא נופלת מהמרפסת. יש עוד זכר. ברק. איתו מחליפים ריחות. יפה. אהבתי.  רגע, לא עושים SHARE. עזוב אותך מלייקים וSHARE, תתמקד. חמש שעות קריאה. יש לה פייס. רוני מועלם, היא לא רוסיה, דג מלוח  היא גם לא אוהבת. אההה את צודקת את הורוד היא לא אוהבת. לבן כן.

אני: לקוח מרוצה כהרגלי 

את: אתה תמיד לקוח מרוצה

אני: בשביל הferiyut  נלך לעמוד של הלייק

את: תעשה מה שאת רוצה

אני: אני עושה מה שאני רוצה, השאלה..בלי שאלות..קדימה

מאת רונית אבניאון פישר/עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית. זה כבר יותר קפה דה מרקר סטייל, זירת הבית שלי אז אני יכול להרשות לעצמי אף לייעץ. זכרונות מבית אבא חשוב.  את לא סומכת על הסיפור. למה? סיפור יפה. למה אני חושב כך: א- שמת לי את התואר שלך כמו שפעם היו כותבים בדלת ד"ר. PASSE.  יותר מדי ואכן זכורים לי ימים רחוקים..כפילות שלא לצורך. הסיפור ואנחנו יודעים. למה "וגם אבא" ? בכותרת מעניין, ולא טיפלת בזה. מה שחשוב שהחזרת אותי למטבח בכל המובנים. SHIT

יש מצב שדפקתי את הרגל קרושה איזה פאדיחות. החזרת יצאה חריף מדי..שאוסיף סלק? כן כן תעשה מה שאתה רוצה אני יודע

את: מה אם הסיפור שלך למה אתה לא מעלה

אני:  מעלה מעלה. לא בוער. בינתיים אני מספר שלוש מארבע.

הזוכה במקום השני || שם במה. יש אווירה. הסלFי בסוף נהדר. הרגשתי שהFRAME  נסגר גם עלי. אבל משהו לא עובד לי. אני לא מאמין לו או שחוסר הנוחות היא מהזהות הלא מוגדרות, מהאלימות שמרחפת באוויר. מממ...אוקיי הוא  ייכנס לשלישי אחרי מורן אני זז אחורה. אופס, יצא לי מקום שלישי בטעות ,עוגיות מלוחות" חסל סדר סדר הקריאה, לא נעביר לאחד שתיים אחד שתיים שלוש אחד. הזוכה במקום השלישי || עוגיות עצובות "הרי הגלבוע מביטים בי חכמים ושלווים. באמת שאי אפשר לכעוס עליהם. הם לא אשמים", אושרת אסייג-לופז מתארת תום וחלום הרחק מהביצה התל אביבית. הרחק מהביצה התל אביבית גוססים במאפייה. לבת של העובדת שגוססת קוראים הבת של. היא מאוהבת בקיבוצניק ולא מעיזה לסמן לו אהבתה. יפה. אני מצפה מהמספרת שתעשה בשבילה את העבודה אבל היא לא. היא מתבוננת. פחות טוב משל מורן. הסיפור שלי סובל מחסרונות של 2 ו-4 ולכן הוא זז למקום חמישי משש

או מאמא מאמא בשביל זה יש עיתון הארץ. יונתן עמרמי פוגרום (יָא זִ'יד) עולה למקום שני בגלל האנרגיה והעניין האישי... לא האמנתי שזה קורה לי. שבועות אני טווה את הרגע, מתכנן נסיעה, משלם במיטב כספי וחולם על הרגע הנשגב של (כמעט) מוות על קידוש השם, והנה האוקראינים האלה בטוחים שאני טורקי. נראה היה שהם אכן ישמחו לעשות בי שפטים, אבל זה ממש לא זה! סאמממק. זה ממש שבר אותי. שחררתי זעקה גדולה ואחרונה של "יא זִ׳יייייידדד!!!" בלב המעגל ההולך וסוגר ונעשה מוטרף, אבל זה רק הלהיט את היצרים והלעג.. הגזמתי? כן , יש מצב. זה בגלל כל ההכנות לסדר יש לי יותר מדי טוסטסטרון, אבל נחמד. תחרות גדולה הארץ..שיחק אותה מי שיצר את הדף. מצווה לפסח.

בנימין/מאיה לוי. קצר ואנרגטי. לא ברור מי המספר. בנימין מבואס שפנינה עזבה את הבסיס ועושה מהלך שהמספר דוחק בו כבר שנים לעשות. בנימין מוותר גם על הכסף שהוא חסך למתנה שהוא לא קנה לפנינה. שמיעה בעצת המחבר וההפטרות מכסף המתנה כאקט של התפכחות. חיים ממשיכים. סיפור פחות טוב משלי

שוקן יוצא מהתחרות, ממשיכים עם הדף, הצטרפו הרבה....מממ.. מלאה מאת לי קציר (שם עט). יפה. זקנים במצוקה. גם לה לא ממש מצליח הבישול. פאדיחה... לדפוק רגל קרושה... סוגת הבישול הדכאוני

ACE ACE לא נותן שם לסיפור. אקרא לסיפור מלך הגמדים. הוא קצת כותב כמוני כשהייתי בסוגת הילד הצועק. ניתן לו לצעוק ממקום אחרון. משם כייף להיות לא מובן

פרדס תפוז סיני. ממממ... הלוואי שהייתי חכם כמו ר. ויכול לנסח בדיוק את הבעייתיות של הסיפור היפה. או שאולי לא הוא הבעייתי.זה אני. קל לקרוא אותו. הוא נעים לקריאה. לא אכפת היה לי להיות  הצב של המספר. אבל לא בן המשפחה. איזה מקום לתת לו, בעיה. בא לי לתת לו מקום אחרון ולנשל את מלך הגמדים, מצד שני הסיפור לוקח. מצד שלישי אני משוחד. יש לי גם צב כגיבור ספרותי. אני מחבב את הצב שלו. חמש. ובאווירת שנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון

הטבלה עד עכשיו:

1-      מרפסת

2-      חרות על השביל

3-      שם במה

4-      פוגרום יא ז'יד

5-      פרדס תפוז סיני

6-      נטאשה

7-      עוגיות מלוחות

8-      בנימין

9-      מלאה

10-  פסח בבית אמא וגם אבא

מלך הגמדים

-----------------------------------------------בוקר----------------------------------------------------------

הממלכתיות שלי התעוררה בפקק בין תל אביב לראשון. זה לא "איך תוכל לקום וללכת" סימן שאלה שמעצים משימת הנשאל המתבקש לעזוב הכול ולצעוד להבטחה הפנימית "דבר מה קורא בך ללכת

געגועיך הם לך כנפיים

ומתוק האור בעיניים"

אלא "הן תוכל לקום וללכת"

הן - מילה לחיבור בין אובייקטים נקביים לתכונה שלהן

לא איך

אני: את רוצה להגיד שידעת את זה

את: תיזהר, אתה מסתכל במראה לפעמים

-----

את ה"מה נשתנה" שמעתי הרחק מהשולחן. במעלית בין הקומות הרגשתי את סימן שאלה משתנה לי ברמת הוריד לחיבור אובייקטים נקביים. קולו הרועם של אחייני, בעוצמה שכבר שנים לא נשמעה בבית הידק כחותם את כנפי נסיקתי. כשנכנסתי במקום אליהו הנביא והתיישבתי שורטט מול עיני תווי הטיסה מעתה ועד שישברו המראות הסולאריות שקניתי בגרופון.

אני: את חושבת שאני תחרותי?

את: למה אתה שואל?

אני : למה, ככה, ככה למה ,למה ככה הגדולים שואלים ושואלים

את: אידיוט. אתה לא תחרותי. אתה הילד הסובל. לא הילד המצטיין

אני: אויש...נכון

סתם, כי אני מעלה את הסיפור ששלחתי לארץ. יש דף לסיפורים שלא זכו

את: היה לא רע מה ששלחת להם

אני: כן... נדחק לי.. זוכר ממנו רק את התחושה שבעצם רציתי לכתוב יותר מופנם ופתאום יצא בומבסטי. מפחד לקרוא אותו

את: תתגבר. הרגל קרושה יושבת טוב?

------

ראה סירות שטות על המים/ועפיפונים בשמיים/לא תדע שובע/ המרחק והגובה/ומתוק האור בעיניים. רחל שפירא, ילידת שפיים 1945 ממעטת להתראיין ניסחה את הוראות הפעלתי החדשות מחזירה  אותי להעשיר שלימד אותי שכסף הוא הדבר הכי זול גם אמר שבהתמודדות הגודל קובע ושבאופן עקרוני עדיף, בהינתן ניצול משאבים להקטין את האחר על ידי הגדלת עצמך. ובכן

-----

הממלכתי שבי תובע את כל ליטרת הבשר המגיעה לו. תשאיר את הטיסות למסוממים. פחות ממספר הלייקים הגבוה ביותר, תהילה! מאות מעריצות (או מעריצים, לבחירתכם), גרופיות וגרופים, פפראצי ליד הבית, חיוכים מתחנפים מהבוס בעבודה, אס.אם.אס מהאקסית (או האקס) המיתולוגית לא מתפשר. ולכן: מעכשיו, ומדי שנה את הפסח אני מקדיש לקריאה שיתופית ולסלפ פרומוטינג חסר בושה שלי ושל כל הפרויקט הנפלא הזה של הסמולנים. יש גם סיפור טוב מחברון של יונתן עמרני, הנה קדימון --- פוגרום (יָא זִ'יד)

התחשק לי פוגרום. משהו בחדוות האימה בצמידות לחוויית הקולקטיב היהודית המגבשת והאמונה החד פעמית בעוצמתה באל ובאחדותו, ביטל באחת את שגרת היום יום המגוויעה ושידל אותי לתור אחר פוגרום. השנה 2012 ופוגרומים קצת נדירים, ואולי קל יותר לחזור בזמן לקישינב 1903 מאשר למצוא חבורת גויים כפריים עם קלשון, אבל החשק גבר וניגשתי למשימה.

כל אלו ועוד בדף הפייס של סיפורי תחרות הסיפור הקצר

והרי חלק א של הקריאה המשותפת מסיפורי התחרות. בסוף הפוסט יש את טבלת האיכות הזמנית שלא כוללת את הסיפורים שאמשיך לקרוא היום. בינתיים אני תופס את המקום השישי אבל העובדה שאני לא בפסגה לא צריכה להשפיע על החיבוב שלכם. ממלכתי נמדדת על פי מספר מעריצי לא כשרוני. יש לי המון תוכניות לממלכה החדשה, הזמן קצר והמלאכה מרובה אני ממש זקוק לעזרתכם, לא פחות מכל הקנדי קראש  וה-

THRONE RUSH

שאתם שולחים לי

-------

חג שבועות

משימות היום קבועות/משתנות א'

הכלבה מעולפת בחום. 13:27. עין ימין במסך שתי ילדות בנות עשר התחשמלו למוות אחר הצהריים (שלישי) בבריכה פרטית בבית בסביון. הילדות, חברות לכיתה שהתגוררו ביישוב סמוך התארחו אצל סבתה של אחת מהן.  שמאל על Airbnb נאבקת בתופעה של מסיבות מין בדירות; הרחיקה אלפי חברים

FFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFFUCKKKK

שוקע לכסא. תנשום U CAN DO IT U CAN DO IT שעות הדיג' מצטברות עדין נשימה מחזורית רק עם קש

ברדיו HEY U WHATS UR PLAN 4 2NIGHT, תמי בבירנג סט FUSION אני נתלה על הקצב שלו. תנשום. אל תחשוב מה קורה שם..בישוב הסמוך והסמוך לסמוך שפצצה שקופה באה באמצע היום. אתמול זה היה..כבר לא משנה..תנשום..ממלכתי היום

https://soundcloud.com/tami-bibring/feel-the-floor


-----------------------------------



בחסות אדלר חומסקי ורשבסקי ומפעל הפיס מתחיל להתכונן לערב. האבנים מתגלגלות שיקגו שנה שעברה, תודה לאל נראה שהם לא הולכים לאתגר אותנו, שכחה במיטבה מקס פעמיים חצי. אם אני רוצה להתקיף ולמחוק מעכשיו את זכר הבנות המחושמלות עדיף עכשיו לתכנן תחבורה הלוך..בוא נבחן אפשרויותיי....מניש מעדכן שאי אפשר להכניס קסדות, צריך מנעול, עדין לא יודע מאיפה יוצא..מוניתמכוניתאופניים. נדבר בשש. אני שם תזכורת.לא ברגל. רגל לא אופציה. לא מוותר על פורטיס אם כבר 600 שקל

כשמיק יצא לאחורי הבמה אני הולך להתרגש בדואט של קית'ריצארדס ורוני ווד. רק שלא יצא בדיוק :)שאהיה חייב להשתין את כל הבירה שתצטבר . גל שירה ריקוד עם מחובבי, לפני שמי מאיתנו מתחלל, תפס תאוצה בכנס מחזור של הצופים שנה שעברה. נעלבתי כשחבר גדוד לא פאקן זכר אותי וזזתי למעגל אחר. אחרי חודש הוא מת. התברר שזאת היתה יציאתו האחרונה בהפוגת סרטן. איך ששמעתי, ישר הזמנתי חווה אלברשטיין. פגשתי הרבה כמוני והתחממנו ביחד. דמותה של לנה האישה שפיספסה את הנקמה ב#פקידת ‫#‏לילה‬ השתנתה. עד היום דימיינתי אותה ,רשעית קלאסית אה-לה קרואלה דה ויל. כבר לא. בנקר על U DONT ALWAYS GET WHAT U WANT הדרן גם בישראל