יום שני, 14 באפריל 2014

נטאשה נטשה

שריקה ראשונה. אני באמצע קקי. לא יכול לזוז. רע מאוד. בעלי סופר שריקות, מהשלישית מכות. אני כורע תחת ענפי הבוגנוויליה הסגולה שמפרידה בינינו לבניין גבוה מאחורינו. בנייתו הושלמה בסתיו. הקבלן שמפחד ממני מנסה למכור "נאות פלורנטין" לזוג צעיר. אני רואה אותם מציצים מעלי כלפי ערימות הזבל וקקי חתולים על גגות החצרות הפנימיות של הבניינים בהמשך הרחוב. עוד שריקה. אני בצרות. הוא מפחד מהפקחים שמסתובבים ונותנים דו"חות. זהו, גמרתי ושועט הביתה.  ענבל ואפס, זוג השכנים מהדלת ממול, מאטים אותי, חוסמים את המדרגות.  אני מטפס על רגלי האפס שעולה בכבדות אחרי ענבל, השכנה שהכי אוהבת אותי. היא מחזיקה כלוב. האפס מנסה ללטף אותי. אני מתחמק ממנו. ענבל אומרת "תראה רוקי, הבאנו לך חברה".  אין לי זמן. אחר כך. בעלי יהרוג אותי.
"פאק, אתה שיחקת עם זה", רונן בעלי מרים מהשיש חפץ. לא זוכר מהו. אני עדין מתנשף מהריצה. מהחפץ נמשך פתיל. נזכרתי. אני בצרות. עכשיו הזמן לסגת. "אני יודע שזה אתה יא מאניאק" קולו מסתלסל מעלה. ידו ממששת חוט חשמל שחור, מוצאת חורי נשיכה מן הסתם. קורה, לא התאפקתי. "בוא הנה!" אין מצב שאני בא. "בוא הנה, יא זבל בוא הנה קוסאמאק. מאיפה באתָ אלי.. אני.." אני נמלט מהמטבח במהירות. מהסס לשנייה לגבי כיוון הבריחה. יש לי שתי אפשרויות, לגג או למרפסת. בגג אין מחסה. כמו שבעלי נשמע, החפץ הולך לעוף עלי. "בוא הנה כשאני קורא לך, למה אני הולך לזיין אותך". הוא בעקבותיי? "הפעם אני נשבע לך אני מחזיר אותך יאקושלאמאמאמאשלך, לך תתחבא כלב פחדן". בדיוק מה שאני עושה. לא לוקח סיכון ומתחבא בפינת המרפסת, מאחורי קקטוס בשרני ענק. לשם, בעלי יכול להגיע רק עם מקל. אני מתכווץ ושוכב. יש תנועה מעלי.  אולי הוא עלה לבאנג בוקר בגג ונתקע שם. הכי טוב לי. בקומת הרחוב, לצד בית הכנסת מולנו, משוחחים מספר מזוקנים. אחד שונא אותי, שני לא, היתר לא מזוהים.  לפעמים, כשבעלי קם מוקדם, המזוקנים מזמינים אותו אליהם. מלמטה הם  קוראים לו "צדיק, בוא כבד מורשת אביך, עשה מצווה ותשלים מניין".  והוא, שאביו ממקימי בית הכנסת הקטן יורד אליהם. אני רואה אותם מניחים כובע על ראשו ונעלמים מבעד לדלת. המזוקן ששונא  אותי מצביע לכיווני. מה עשיתי? אני מתכווץ. אני שומע את ענבל, קוראת ״נטאשה, נטאשה, איפה את, בואי, אל תפחדי״. נטאשה?
המזוקן מלמטה צועק ״היא טיפסה על המרזב״, מי? בזהירות אני יוצא ממחבואי וסוקר את השטח. מעל חומת הלבנים האפורה שמפרידה בין המרפסות מזדקרים שיערה הקצר של ענבל ושיערו הארוך של האפס. צווארי שניהם נשואות מעלה.  ״נטאשה בואי, תרדי״, האפס מצווה,
 ״אל תפחדי״ משדלת ענבל. אני מביט למעלה, מסתנוור מהשמש, גוש שחור זז. גם אני זז. התנועה מתקרבת אלי ררררררררררררר... ואז צרחה
 "הצילוווווווווו, רונן, רונן, רונן". גוש שחור קופץ. אבוי, חתול... לא יכול להיות! האפס שונא חיות החתול מפספס אותי ונוחת על הקקטוס. האוץ'. לא יכול להתאפק ועם הפה אני תופס ברגל החתול ומושך מהקקטוס. חתולה זקנה. איך היא הגיעה לפה?
"עזוב!.. עזוב!" קול בעלי מצווה. כרית רגל מחוספסת תקועה לי בשן.
"כן,יופי, לפתוח את הפה" בעלי אומר לי. "זה בסדר" הוא צועק להם.  "תראה מה עשית, כל מקום אתה עושה נזק".
לא רונן..רוקי הציל  אותה", ענבל מצילה אותי תוך כדי דילוג מעל הגדר שמפרידה בין המרפסות. היא לובשת שמלה צהבהבה חיוורת, ברדס ירוק לימוני, וכובע עם פונפון מתנפנף שגורם לי קצת לקפוץ אחריו. היא מחליקה "טובהטובה" קטנה עלי, מתיישבת ליד החתולה ומתחילה לבכות. מצוין לי כשבנות דומעות אצלנו. דפיקה בדלת. בעלי וענבל מחליפים מבט. צלצול קצר. ״האפס״ מסנן בעלי, ושנינו ניגשים לדלת. האפס נכנס לבוש חליפת ריצה  ונעלים בצבע כתום זרחני.
 ״מצטער על הבלגאן״ הוא אומר לאוויר, מתקדם למרפסת ונעמד מעל ענבל שמעבירה את ידה מעל הגוף חסר התנועה שמוטל לרגליה.

״אל תדאגי, הוא בטח בהלם מהנפילה, יהיה בסדר".
 "זאת היא, היא, נטאשה", ענבל עונה במהירות. "מה בסדר? תראה אותה". ידה מעל קוצי צבר שנעוצים בפרוותה הדלילה של החתולה. כוכב לבן במרכז פניה, טיפת דם ניגרת מפיה, החתולה בקושי נושמת. מתקרב אליה לראות מה שלומה, "לאאאאאא" שמעתי את קולו של האפס. למה, מי אתה שאשמע בקולך. נהימת "רוקי" מגרונו של בעלי, שחזר למרפסת עם בקבוק מים, מזיזה אותי. הוא רוכן, שופך לקערית ליד החתולה, מוזג גם לענבל ונכנס לדירה. אני אחריו. הוא בא, הולך, מביא ומחזיר שמיכה, מגבת וכרית. נצמדתי לדלת ההזזה, משם רואים. הבטתי על ענבל שנמצאת בגובה שלי כמו שאני אוהב. האפס עדין מעליה. בעלי מביא את כל ארגז התרופות. מייד כשהגעתי אליו חליתי. קיבלתי חום גבוה ושכבתי ליד התנור רועד בגיגית פלאסטיק. במרכז הסלון עמד ארגז התרופות. בעלי ישב לידי כל הלילה, מעביר מעלי את ידיו, נוהם לעצמו או מסדר ללא הפסקה את הארגז.
"טוב, מה עושים" שאל האפס בחוסר סבלנות. "פשוט קבעתי לרוץ עם דודי". בנימה מסבירה הוא פונה לבעלי " ביום שישי יש לי מרתון".
"צריך לקחת אותה לוטרינאר דחוף" אומרת ענבל בקול רועד. היא מטבילה שולי שמלתה בקערת מים ומלחלחת את שפתי החתולה.
 "אני לא חושב ש.." התחיל להגיד האפס אבל ענבל הביטה עליו מלמטה ואמרה לו "לך. זה בסדר. אני אסתדר. אנחנו נהייה בסדר."
"בטוחה? טוב, הנה המפתח, נעלתי, אני זז. אתם תסתדרו?" הוא הביט אל בעלי שזיפזפ בין ערוצי הספורט בטלוויזיה במהירות והתעלם ממנו. "וואלה, תראה, משדרים חי את המרתון בטוקיו" האפס לא הצליח לסחוט תגובה ונעלם. נשארנו ארבעה.
"בוא ניקח אותה לוטרינאר" בעלי אמר, התיישב לצד החתולה וניסה לשלוף קוץ באצבעותיו. "יש פינצטה. יותר קל", הוא עלה למקלחת בקומת גג וחזר עם אחת שבורה. נזכרתי שיש אחת נגד פרעושים שהוא שומר בקופסה של הציוד שלי והתחלתי לנבוח. "שתוק סטופידו, מה אתה נובח, גם ככה כמעט הרגת אותה". השתתקתי. ידעתי שהוא עדין חושב שאני קשור למה שקרה לחתולה.
 "איך אמרת קוראים לה?"
 "נטאשה" ענבל ניגבה את לחייה וליטפה אותי. "מה פתאום, הוא הוציא אותה מהקקטוס".
"אההה....את לא מכירה אותו. הוא מפגר רודף חתולים, רוצה עוד מים?" הוא תמיד מציע מים לבחורות. החתולה והיא עדין לא נגעו במים. לא יכולתי להתאפק ונבחתי לו באוזן כמו שהוא שונא. הוא לא יעז להרביץ לי לידה. "המרפאות בשכונה סגורות בשבת. בחוץ יש אחת. יש לך סל, משהו לקחת אותה?"
 "כן", היא עונה וקמה "אני אביא, זה כאילו..בסדר מצדך לקחת אותי? אני יכולה לבד.."
"אין בעיות" ענה לה בעלי, שולף קוץ אחרי  קוץ מהפרווה הדלילה. ליוויתי אותה לדירה שלה. הדירה מבולגנת מלאת ספרים,  ניירות ובגדי גבר מפוזרים בכל מקום. אצלנו ממש לא כך. בעלי שונא אי-סדר.

מהמרפסת ראיתי אותם מכניסים את הסל לתוך המכונית שעמדה ליד בית הכנסת, מעדכנים את המזוקנים, את שומרת חתולים המשופמת שפיזרה אוכל על המדרכה, ונוסעים. המשופמת ניצלה את ההזדמנות להתלונן בפני המזוקנים על המתח הנפשי שהנביחות שלי מעוללות לחתולים. כשהחשיך, שניהם חזרו ללא החתולה . בעלי  פתח לי ויצאתי לעשות פיפי.רצתי קצת אחרי ג'ניפר, דנית ענקית וג'ורג', פודל שלוש רגליים שרץ יותר מהר ממנה. הם עברו לגור בקומת הגג של הבניין החדש. זוג בעליהם מעריצים אותי על שאני יורד לבד למטה. עליתי לאחר שריקה ראשונה. שוב נתקלתי באפס שירד בדילוגים. יותר מאוחר שמעתי אותו צורח בקול רם מהמרפסת ״לא, אני לא מוכן, איך הגענו למצב הזה בכלל. כמה אמרת הם רוצים ליום אשפוז?, אין מצב, אין מצב, מאיפה יש לנו. היא הרי בכלל לא שלנו״.

בלילה התהפך בעלי במיטה וקם מוקדם. הוא הביט בזריחה, סירב להשלים מניין למזוקנים, חיפש מה לעשות, הזיז את הקקטוס במרפסת, השקה עציצים, עלה וירד כמה פעמים מהגג למחסן/נגריה הקטנה שלו בקומת הקרקע ובסוף התיישב במטבח. שם הוא שתה קפה בוץ ותיקן את חוט חשמל של מצנם. "תראה איך אני צריך לתקן אחריך", הוא דחה אותי בזעף כששמתי ראשי עליו. כשבאות אליו בחורות, הן תמיד מגיעות מחדר השינה למטבח לבכות. אני בא ושם ראשי עליהן. אז הוא בא, מציע להם מים, מתיישב לצידן וכששניהם מלטפים אותי הוא מסביר להן ש"זה לא אשמתן, ושהוא פשוט לא יכול להירדם כשיש עוד גורם במיטה, ושהוא דפוק וניסה כבר הכול". ואז הוא מביא אותי כדוגמה למישהו שאסור לו להיכנס לחדר השינה. אני תמיד  מקבל המון ליטופים מצידן. ראיתי שפרצופו מתעוות כששמע את האפס סוגר את הדלת בטריקה ויורד  עם אופני הספורט שלו, שהוא אסר עלי אפילו לרחרח אותם. כעבור כמה דקות  יצא בעלי למרפסת והתחיל לצבוע מעקה. הוא תמיד עושה משהו. ענבל יצאה למרפסת. לא יכולתי לשמוע מה הם מדברים, אבל הוא נהייה נחמד אחר כך. כשצִיפָּה עם בִּידי, מהרחוב הראשי בשכונה, עברו מתחתינו, בעלי סימן להן שאנחנו מצטרפים אליהם. כשירדתי, בידי התחילה לנבוח עלי כרגיל. "די, די בידי, אי אפשר ככה, מה את רוצה ממנו, מה הוא עשה לך?" בידי, נראית כמו נטאשה רק הפוך: שמנה, לבנה וכוכב שחור על המצח. בידי מעולם לא סלחה לי על האפשרות שציפה שקלה לקחת אותי אליהם ככלב נוסף. לאחר מספר ימים קשים עם בידי, שחשפה שיניה נגדי ולא הפסיקה לגרגר מעלי, נכנעה לה ציפה והכריחה את בעלי, שעדין לא התאושש ממות כלבו האהוב רינגו, "להתגבר ולא לתת לטראומת האובדן להכתיב המשך חייך". היא  שמה אותי, "גור קטן, חמוד, מי יכול לנטוש אחד כזה" אצלו."רק את היית מסוגלת לעשות לי את הטריק הנבזי הזה", בעלי חוזר ואומר לה. כבת כיתה שלו מימי הבית ספר, ציפה ידעה איך לגרום לו "לרדת מהכורדיות שלו ולזרום. ולהיות נחמד כמו הכלבים אצלנו בגינה. ותמיד להגיד שלום כשכלב חדש מגיע". למרות זאת, ציפה לא הצליחה לשכנע את בידי להפסיק לחשוף שיניים מולי. בעלי לקח את המצלמה ובדרך לגן צילם ציורי קיר לאוסף שלו. מצב רוחו היה מרומם. הוא אפילו הסכים לצלם את ציפה ובידי ליד ציור קיר ואמר שהוא ימסגר לה אותה. "ברוך השם, סופסוף תמונה שמישהו יראה, לא כמו.." היא התכוונה לאין ספור תמונות ציורי הקיר שהוא מצלם ולא עושה איתן כלום. "אתה כזה עקשן, כמו בידי, די בידי מספיק, תראי את רוקי איזה כלב טוב".
בספסל הגינה עדכן אותה בעלי באירועי אתמול. הוא איבחן את נטאשה כ"צפונבונית בעייתית ויש את עניין הגיל".  ציפה הציעה להתייעץ עם דוקטור יעל, חברה שלה, שפתחה מרפאה חדשה בשכונה. "כן, היעל הזאת", ציפה הזכירה לו. "זאתי שכשהייתה סטודנטית, גם לה לא נתת להישאר במיטה, אתה חושב שהיא לא סיפרה לי. אני סומכת עליה שהיא עסוקה מספיק בשביל לא לזכור לך... אולי".

אחר הצהריים ענבל נקשה על הדלת. נבחתי משמחה והיא חיבקה אותי. בעלי הפתיע אותי ואמר לי לבוא איתם. ”את מבינה" בעלי אמר לענבל בעודו חונה במקום אסור, "על רינגו יכולתי לסמוך שאם יגיע פקח הוא יצביע על הפתק שאני כבר חוזר. הוא היה מסוגל לנבוח את מספר הנייד על הפתק, נשבע לך, היה לו  אפילו צליל לאפס של האפס חמש שתיים" והוא חיקה יבבה חנוקה ואז חמש פעמים האו ושוב פעמיים האו. היא צחקה. צליל צחוקה הזמין שיתוף. בעלי חייך, פנה אלי במפתיע ואמר "עכשיו אתה". נבחתי פעמיים בקול רם ושניהם צחקו. כשהם חזרו מהמרפאה, סבר פניהם היה חמור. בעלי החזיק את הסל וענבל החזיקה שקית שקופה עם צינור שהשתרך לתוך הארגז. הם היססו ובסוף שמו אותי קדימה. ענבל התיישבה עם הסל במושב האחורי. בעלי חיבר את השקית למשענת הראש במושב. במקום קוצים היו על החתולה כתמי יוד אדמדם. לרגלה האחורית חובר פרפר ואליו חובר צינור לשקית. החתולה נשמה בכבדות. ענבל התכופפה והניחה מצחה על הכוכב הלבן הדהוי. "לא הייתי צריכה להביא אותה", היא מלמלה. "שטויות", בעלי ענה ברוגז, "אפשר לחשוב מהן הברירות שהיו לה או לך. שיזרקו אותה לרחוב, חתולה ששלוש עשרה שנה לא יצאה מהבית. היא לא סובלת, זה מה שחשוב" הוא הניע ויצא במהירות. "ואת יודעת מה, היא עוד לא מתה, נכון סטופידו?"  אלי פעם שנייה?  מהפתעה נבחתי והפעם לאוזנה של ענבל. מייד ליקקתי אותה. אני אוהב אוזניים. היא הניחה צווארה על ראשי. "אתם יודעים מה, אתם צודקים. היא לא מתה. היא חיה ואיתנו". "YESSSSS, THAT'S THE SPIRIT" תופף בעלי על ההגה ולרגע הייתה התלהבות באוויר. הנייד שלה צלצל ופניה הרצינו. קולה בבת אחת התרוקן. "כן..לא...כן...לא..אנחנו לוקחים אותה לחברה של רונן ואני לא יודעת. אני לא יודעת. הבנתי אבל אני לא יודעת..אז לא..תגיע ותלך מצידי, בסדר. ביי". היא נשענה אחורנית, שאפה אוויר ונשפה במהירות  "אני לא מאמינה..האגואיסט הזה לא אכפת לו מכלום. איך הוא שיגע אותי אתמול על הכסף... הוא לא היה כזה בהתחלה, כשהוא היה צעיר ומבטיח" היא המשיכה, אפה צמוד לחלון. חנינו ליד פחי אשפה הפוכים, זבל מפוזר סביבם. "אולי אם היינו במקום אחר..תראה מה הולך פה..איך אפשר שיהיה למישהו פה רחמים. אני שונאת את העיר הזאת" בעלי הביט בה בהפתעה, פיו התעקם אבל הוא לא אמר כלום. טוב שהיא לא אמרה משהו נגד השכונה שלנו. מישהי שאומרת משהו על השכונה לא מקבלת אפילו מים. "הגענו", הוא אמר, יצא מהמכונית והוציא את הסל עם החתולה. "שלא תעז" הוא אמר לי קולט אותי מביט על חתול אפור שתום עין שאכל מקערית ליד. "איפה?" היא שאלה סוקרת במבטה קיר ארוך שעליו צויר גרפיטי ענק של כלב ענק. "שמה, המרפאה של יעל" בעלי הצביע עם הסל לכיוון שממנו נשמעו נביחות ויללות. נכנסנו מבעד דלת שמוקמה ברגל של הכלב. פעמון צלצל עם כניסתנו. בולדוג צרפתי חבוש ברגל חשף שיניים לקראתי. בחלוק מוכתם בדם הגיחה רופאה גבוהה מחדר הפנימי. מתוכו עלו אנקות לא ברורות.
"אוההה..את מי רואים פה? ומי זה?" היא הצביעה עלי, "חדש?" היא הגישה לי חטיף.
 "לא ממש..ואת? הופתעתי לשמוע שאת בשכונה".
"ברור. בגללך, מה אתה חושב?". הוא אהב תשובתה. קל להריח אותו כשהוא מבסוט. גופו נודף שמחה. היא רחרחה סביב החתולה, מדדה דופק, רחרחה ככלב והצמידה אצבע לפה של החתולה.
"דופק חלש. לא טוב. לא טוב היא מתרחקת מאיתנו", היא עצמה עיניה. אז היא התנערה "מצטערת על.." הצביעה על חלוקה המוכתם. "עמוס מאוד עכשיו. תהיו חייבים להשאיר אותה. לא שיש הרבה מה לעשות. איך קוראים לה?"
"נטאשה" ענתה ענבל במהירות "אני לא רוצה להרדים אותה, רק שלא יכאב לה".
"זה הכי חשוב" אמרה הרופאה, הסתובבה ונעלמה לתוך וילון כחול. לא היה מקום בפנים והבולדוג לא נרגע. יצאנו החוצה. ענבל התיישבה על המדרגות, בעלי השתופף לצידה. "יש לי בחילה".
"אולי תעשי סיבוב," בעלי הציע "אני אשאר".
"לא. אני מרגישה שאסור לי לעזוב אותה".
"אני אשאר איתה. אל תדאגי" .
היא הביטה בו ודיברה תוך פליטות אוויר חנוקות  "אסור לעזוב אותה יותר.. בא לי להקיא" והקיאה עליו. הוא קפץ והביא לה כוס מים מבפנים. היא שתתה לאט. רק אז הוא ניקה עצמו. " "קחי אותו" הוא הורה לה "תעשי סבוב, אני אתקשר אלייך" ואז הנהן לכיווני "רוקי!"
ראיתי שהיא לא יודעת לאן ללכת אז לקחתי אותה לסבוב קירות בשכונה. מרוב צילומים שבעלי מצלם אני מומחה גדול. קלטתי שלה ולי יש את אותו הטעם. הפוך מבעלי. שנינו מעדיפים קופוסונים ובועות ורודות. הוא אוהב מפלצות ודמויות כהות. שנינו דילגנו על צרות, פחדים בשחור ושדים. לקחתי אותה דרך עיניים פתוחות לרווחה, צבעים ורודים וכל מי שעשיתי עליו פיפי. בסוף הגענו לרחוב שלנו. ליד בית הכנסת בעלי התקשר..
"אני מתחת לבית..כן..לא..אני בכלל לא יודעת איך הגענו לפה. רוקי שלך הוא.." רציתי לשמוע מה אני אבל היו דברים יותר חשובים.  
"לא! לא הרדמה. תוציא אותה משם. כן. אני בסדר... שהוא מצידי ילך לעזאזל. לא אכפת לי ממנו. היא הכי חשובה. לא כואב לה, נכון?". עלינו אליה. זחלתי מתחת למיטה שלה. רציתי להרגיש איך זה לישון עם מישהו שאתה אוהב. בעלי נכנס לדירה. "שים פה" היא אמרה לו. "בטוחה?" הוא שאל, שם את הסל עם נטאשה מעלי ויצא. ענבל התקלחה ונכנסה למיטה. מהבניין החדש הושמעה מוסיקה. היא זמזמה איתה וכולנו נרדמנו.
יותר מאוחר שמעתי את הדלת נפתחת בחוזקה, אותה קמה, את האפס נכנס לחדר שינה וצורח בקול. לא זזתי. לא שפחדתי ממנו. האפס, ידעתי,רק דיבורים. ענבל חזרה לחדר שינה אחרי שהאפס יצא. עליתי ונשכבתי לצידה. נטאשה הדיפה ריח שונה. פתאום ניצת אור לבן חזק ונכבה. האוווו נבחתי בפחד. ענבל קפצה בבהלה "מה קרה?" היא שאלה. ראיתי שהיא מביטה לתוך הסל של נטאשה ומתחילה לבכות בשקט. יצאתי למסדרון בעקבות הריח הישן של נטאשה, עדין על המרצפות. עקבתי אחריו למרפסת. שם נעלם הריח. אין נטאשה. דילגתי למרפסת שלנו. היי, איפה הקקטוס? במקומו בעלי שם כורסה מחדר שינה האסור שלו. התיישבתי עליה מסמן אותה בריח שלי.

אין תגובות:

פרסום תגובה